שורד השבי עומר שם טוב שיתף היום (ראשון) בריאיון לתוכנית "קלמן ליברמן" בכאן רשת ב': "יש לי פוסט טראומה. זה יכול להיות חמור, שאני פתאום קופא, ויכול להיות איזשהו רגע שפשוט מזכיר לי מישהו או משהו ואני ממשיך הלאה. אני ידעתי שאני אצא החוצה ואפיץ אור ושמחה, ואנסה להעביר את מה שאני חוויתי לאנשים".
"50 יום הייתי במנהרה בחושך מוחלט", סיפר. "הדלקתי פנס קטן פעם ביום כדי לדעת שאני עדיין רואה. אלה היו 50 הימים הקריטיים ביותר בשבי. הייתי שם מורעב בצורה קיצונית, מבודד מהעולם לגמרי. לא הייתי לא עם חטופים אחרים בזמן הזה ולא עם מחבלים. זה חושך שהוא בהתחלה מאוד קשה ולאט לאט אתה עובר תהליך עם עצמך. אתה שם את האגו בצד ומקבל את הסיטואציה".
האזינו לריאיון המלא:
הוא המשיך: "ביום הראשון בחושך אתה פשוט נחנק ולא יודע מה לעשות ולא רואה כלום. זה תא כל כך קטן שאתה לא יכול לעמוד בו ולא יכול לפרוס ידיים לצדדים. היה אסור לי לצעוק ולכן אחד הדברים שכתבתי ברשימה שאני רוצה לעשות כשאחזור הביתה זה לצעוק".
"אחרי תקופת זמן הייתה לי שיחה עם אלוהים ונכנעתי לו - אמרתי שמעכשיו שיעשה מה שהוא רוצה איתי. מאותו רגע הייתה לי שגרה. הייתי עושה מדיטציה. דמיינתי הרבה דברים. הדמיון התפתח לי בצורה מטורפת שהייתי רואה בצורה מוחשית ואמיתית".
50 יום הייתי בחושך מוחלט, לאט לאט אתה עובר תהליך עם עצמך. היה אסור לי לצעוק ולכן אחד הדברים שכתבתי ברשימה שאני רוצה לעשות כשאחזור הביתה זה לצעוק
על האמונה שהתחזקה בשבי, אמר שם טוב: "תמיד האמנתי באלוהים, אבל אף פעם לא היה את החיבור הזה. ברגע שאתה באמת בוטח באלוהים ואתה נותן לו את החיים שלך, אז האמונה מתחילה להיות פיזית ומתחיל להיות אמיתי מאוד".
הוא נזכר: "הייתי עם איתי רגב באיזו דירה ויום אחד נכנס מחבל לדירה וזרק לנו בקבוק מיץ ענבים קטן ואמר לנו שזאת מתנה ממיה רגב, שקיבלה את זה בבית החולים ורצתה לתת לנו. הבנו שאפשר להשתמש בזה לקידוש והיה לנו גם קצת בייגלה. הבקבוק הקטן הזה החזיק איתי עד חודשיים לפני השחרור שלי, וכל יום שישי היינו ממלאים את הפקק עם קצת מיץ ענבים ועושים קידוש".
