יומנו האישי של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, שוכן היום בניו יורק על מדף אפור בארכיון ממוזג. הוא הגיע לשם בתום מסע תלאות בזכות גבורתם של קומץ יהודים, שהיו מוכנים לסכן את נפשם כדי להציל את אוצרות ההיסטוריה היהודית מידי הנאצים.
זה סיפור גבורה שונה. קבוצת אינטלקטואלים שהקימה תא מחתרתי בגטו וילנה. לא כדי להבריח מזון, לא לאגור נשק, אלא לדאוג לכך שהתרבות היהודית תשרוד. הכול מתחיל בווילנה, המרכז התרבותי התוסס של יהדות מזרח אירופה. העיר משכה אליה סופרים, ציירים ומוזיקאים יהודים וגם משוררים, ענקי השירה ביידיש.
מוסד "ייווא" (YIVO) בתוך וילנה ריכז את הכול: אוסף עצום של כתבי יד, ספרים ויצירות אומנות. הנאצים נכנסו ב-1941 ותוך שישה חודשים רצחו שני שלישים מיהודי העיר. הנותרים - נשארו בגטו. הנאצים ידעו מה הם מחפשים - את אוצרות התרבות היהודיים שבמוסד "ייווא".
"הם רצו להשתמש בהם לטובת התעמולה הנאצית", אמר לכאן חדשות מנכ"ל "ייווא" ג'ונתן ברנט. "כדי לבסס את הטענות שהיהודים חרשו מזימות איומות נגד שכניהם הלא-יהודים. שהם התכוונו להרעיל את התרבות הגרמנית ואת התרבות הפולנית".
המסמכים היו אמורים לשמש את "המכון לחקר השאלה היהודית" שהנאצים התכוונו להקים בפרנקפורט, מוזיאון לתיעוד העם שבכוונתם להשמיד. הייתה רק בעיה אחת - איך ממיינים את החומר? "הנאצים הבינו שיש כל כך הרבה אוצרות תרבות יהודיים, אז הם צריכים עובדי כפייה יהודים שימיינו מה לשלוח ומה לא", אמר לכאן חדשות פרופ' דוד פישמן, מחבר הספר "מחתרת הנייר - המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא".
כך נולדה "בריגדת הנייר", אסופה של כ-30 משכילים שיצאה יום-יום מהגטו לבניין "ייווא" כדי למיין את אוצרות העם היהודי. מה ילך למוזיאון נאצי ומה ייגרס - ויושמד. אחד מהם היה המשורר אברהם סוצקבר, סבה של השחקנית והמחזאית הדס קלדרון. "אני מרגישה שמגיל מאד מאד צעיר הוכשרתי למשימה הזאת - לספר את הסיפור של סבא שלי", אמרה לכאן חדשות.
בין מדפי הספרים, תחת עיניהם הפקוחות של השומרים הנאצים, רקמו סוצקבר וידידו, המשורר שמרקה קצ'רגינסקי, תוכנית: למה לשלוח את אוצרות התרבות שלנו לנאצים בפרנקפורט? אולי אפשר להציל משהו. "הם החליטו באותו רגע להתחיל להחביא על הגוף שלהם חומרים", אמרה קלדרון. "הם תפרו בטנות, כיסים ובתוך המכנסיים".
לא כולם הסכימו, אבל "בריגדת הנייר" יצאה לפעולה. כתבי היד הנדירים של העם היהודי הוחבאו על גופם והוברחו חזרה לתוך הגטו. "אחד הסיפורים המדהימים הוא, כשסבי עבר במעבר של הגטו חזרה, עם החומרים עליו מוחבאים, תפס אותו שומר והפיל אותו. והחומרים התפזרו ממנו ונפלו על הרצפה", סיפרה קלדרון.
"הוא איים עליו עם אקדח: 'אתה לא יודע שאסור להבריח חומרים לגטו?'. סבי אסף את הניירות ואמר 'מה זה, זה נייר להתחמם, קר בגטו. מה אני כבר יכול לעשות עם פסולת נייר?'. הוא נתן לו לאסוף את החומרים ולהיכנס. ובאותה 'פסולת נייר' היו כתבי יד של ביאליק, כתבי יד של שלום עליכם וציורים של שאגאל".
ספרים גדולים הוחבאו בעליית הגג של בניין "ייווא". כתבי יד אחרים הועברו בחשאי ללא-יהודים מחוץ לגטו. כך ניצלו אלפי מסמכים מידי הנאצים. ב-1944 שחררו הרוסים את וילנה. קצ'רגינסקי וסוצקבר, שהצטרפו בינתיים לפרטיזנים, חזרו לגטו. רוב חבריהם ל"בריגדת הנייר" נספו. בניין "ייווא" הופצץ ונחרב.
"אנשים חזרו לא כדי למצוא חברים בחיים", אמר פרופ' פישמן. "לא כדי למצוא את הרכוש האישי. הם באמת חזרו כדי לסיים את התפקיד וכדי למצוא מחדש את אוצרות התרבות". עם מריצה ביד ואת חפירה, הם חזרו לבונקרים והוציאו את הספרים המוחבאים. זה היה הניצחון הקטן שלהם.
מקצת החומרים ששרדו במחבוא בגטו נשלחו לניו יורק, שם הוקם מכון "ייווא" החדש, אליו הצטרפו גם עשרות אלפי הספרים שנשלחו לפרנקפורט, למוזיאון הנאצי שמעולם לא הוקם. "הספרים הנדירים האלה הם ניצולים", אמר ברנט. "רבים מהם נושאים חותמת נאצית".
האוספים שוקמו, שוחזרו וקוטלגו. "ייווא" של וילנה אמנם נחרב, אבל בזכות "בריגדת הנייר", אוצרותיו חיים עד היום. המסמכים ידעו עוד תהפוכות. האוסף שנשאר בווילנה הועבר למחבוא בכנסייה, אחרי שסטאלין ניסה להשמידו. לאחר נפילת הקומוניזם החל מאבק על אוצרות התרבות. "ייווא" ביקשו להעבירם לניו יורק, ממשלת ליטא ביקשה לשמור אותם אצלם, למרות שלאיש לא הייתה גישה אליהם.
בשנה שעברה הושלמה הדיגיטציה של החומר, עשרות אלפים כבר פקדו את האתר. אבל השאלה הגדולה נותרה פתוחה: האם "בריגדת הנייר" אכן הצדיקה את הסיכון שנטלה? בישראל גבורת המשוררים מעולם לא זכתה לכבוד הראוי. סוצקבר, שכתב רק ביידיש, זכה בהכרה מאוחרת. בשנת 1985 הוענק לו פרס ישראל בספרות יידיש.
בספרייה הלאומית בירושלים מאוחסנת מזוודת הפח של סוצקבר, עימה נדד, כשבתוכה הכתבים הנדירים. "סבא שלי הוא סבא משורר שהאמין בכוחה של השירה להציל חיים. 'עם שיריי הייתי גם בין חומות הגטו אדם חופשי', כתב. ולכן אפשר להבין למה משורר מסכן את חייו ומצטרף או מנהיג, חלק ממנהיגי 'בריגדת הנייר'".
