גם בימים העמוסים ביותר, כשבית הנשיא הפך למוקד לניסיון למצוא פתרון למשבר הפוליטי והציבורי שישראל נתונה בו, מקפיד נשיא המדינה יצחק הרצוג להיפגש עם שורדי השואה. מאז נכנס לבית הנשיא הוא פגש יותר ממאה שורדים ולשכתו מתעדת את המפגשים לרשתות החברתיות שלו.
"המעמד מרגש מאוד", אמרה לכאן חדשות שורדת השואה שרה ויינשטיין. "אני הילדה שיצאתי מהיער, לא ידעתי לכתוב ולקרוא עד גיל 12. יושבת בבית הנשיא, נשיא המדינה שלי. תגידו לי, איפה יש ניצחון יותר גדול מזה? אם ימדדו לי עכשיו לחץ דם, אני לא יודעת עד לאן זה יגיע".
שרה ויינשטיין, בת 88, נולדה בפולין. היא אם לשלוש בנות, סבתא לשישה נכדים וסבתא רבא לשלוש נינות. שרה הייתה בת חמש כשפרצה המלחמה. היא ומשפחתה, הורים וחמישה אחים ואחיות. הם חיו בעיירה סטפן, היום חלק מאוקראינה, אז הייתה חלק מפולין הכבושה. המלחמה הגיעה אליהם באביב 1941 כשגרמניה החלה בכיבוש שטחי פולין המזרחיים ופרצה לתוך ברית המועצות.
"בן של חבר טוב של אבא, גוי, הגיע יום אחד הביתה והודיע: 'אבא, מחר מוציאים את כל הגטו להשמדה'", סיפרה ויינשטיין. "האבא הזה ביקש: 'אני רוצה לבוא עם סוס ועגלה ולהציל את המשפחה הזאת'". פופל ואשתו, ידידי המשפחה, לא רק הצילו את חייהם, הם הסתכנו והסתירו את שרה ובני משפחתה, הם גם סיפקו להם מזון. זה מה שהעלה את חשדם של השכנים האוקראינים.
"הם הגיעו יום אחד, כיתרו את הבית, פרצו את הדלת, ציוו על כולם לשכב על הארץ", המשיכה. "לפופל ואשתו אמרו שיעמדו. אני, הקטנה בין ששת הילדים, אמא נשכבה עליי לגונן עליי. ירו בפופל ובאשתו ראשונים ואחר כך ירו עלינו. הרגו את אמא, פצעו אותי קשה מאוד. אחי נפצע קשה, ואת יתר האנשים הרגו. אבא לא נפגע ושתי האחיות שלי לא נפגעו. הציתו את הבית ועמדו אנשים בחוץ, דיברו, צחקו והיו מאושרים".
"אבא שם לב שהוא כבר לא שומע קולות בחוץ", הוסיפה ויינשטיין. "תכף חתיכות אש התחילו ליפול מהתקרה. הוא צעק: 'ילדים, מי שחי - קומו ונברח!'. ראינו שאמא מתה. אבא אמר: 'אנחנו לא משאירים את אמא להישרף פה, אנחנו לוקחים אותה איתנו'. כל ילד לקח יד, רגל, סינר, צמה וככה ברחנו ליער". והיער הזה, היה להם למחסה במשך שלוש שנים.
"אני פצועה, קודחת מחום. בגב, השמלה נדבקת לפצע. היו כבר ימים שלא ניגשו אליי", היא סיפרה. "תארו לכם במינוס 25 מעלות, אנחנו עם הבגד שיצאנו מבית בוער. אנשים בינינו יום-יום מתו, ומייד הורדנו את הבגדים מהם, ולבשנו עוד חולצה ועוד חולצה. ואם לבשתי חמש חולצות עליי, האם זה יכול היה לחמם אותי במינוס 25 מעלות ביער?".
"המבוגרים בלילות היו יוצאים, פורצים לבתים לגנוב אוכל. והיו כאלה שלא חזרו כי הצליחו להרוג אותם. ואם הצליחו להשיג קצת תפוחי אדמה או כרוב, לא רק המשפחה שלנו אכלה, אלא כל מי שהיו לידנו. התחלקנו בכל פיסת אוכל שהייתה לנו".
גם סוף המלחמה לא סיים את מסע הייסורים. אביה של שרה, בנימין, יצא עם חבריו לנקום במי שרצח את אשתו מרים, אבל לא חזר. "המרצחים האלה תפסו אותם, עינו אותם עינויים איומים. הרגו את כולם", סיפרה ויינשטיין. "באו וביקשו מאיתנו שנבוא לזהות את אבא. אז הלכנו והתמונה שאנחנו ראינו מלווה אותי כל חיי. בכל שמחה, בכל עצב, בכל דבר. התמונה המזעזעת הזאת איתנו".
60 שנה לא הצליחה שרה להגיד את המילים "אמא" או "אבא". רק אחרי שעברה טיפול נפשי בארגון "עמך" שכלל שירה ומשחק, החלה לספר את סיפורה. "רציתי מאוד להיות כמו כולם והתחלתי לדבר", סיפרה ויינשטיין בפגישתה עם נשיא המדינה הרצוג.
גם עליזה ויטיס-שומרון, שורדת שואה בת 95, נפגשה עם נשיא המדינה הרצוג. עליזה, שנולדה בוורשה, הייתה בגטו ובארגון היהודי הלוחם. בהמשך אף הייתה במחנה הריכוז ברגן-בלזן, עם אמה ואחותה. אביה נרצח במחנה ההשמדה טרבלינקה. בפגישתה עם נשיא המדינה, סיפרה כי מרדכי אנילביץ' היה ראש קן "השומר הצעיר" בו היתה חברה.
בנימין וחנה בשן הגיעו לבית הנשיא מביתם בקיבוץ חצרים. לחנה היה מזל ומשפחתה נמלטה מוורשה חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה. בנימין, בן 92, היה בן 11 כשראה את הוריו בפעם האחרונה. אבל בזכות הפרידה הזו ניצלו חייו.
"אותי ואת אחי ההורים הוציאו לכפרים, לפולנים מוכרים", סיפר בשן לכאן חדשות. "אז בקיץ היינו רועים את העדר שלהם. הוא בכפר אחד ואני בכפר אחר". כשנודע לפולנים שהוא ואחיו יהודים, הם נזרקו מהחוות שבהן הסתתרו. "היו פקודות מהגרמנים, אצל מי שימצאו יהודי, דינו כדין היהודי".
באותו זמן, סתיו 1942, ניסו בנימין וזלמן לחזור לעיירה שלהם, לראות מה שלום בני המשפחה. אלא שהם כבר נשלחו להשמדה. אחיו נתפס בידי הגרמנים ונשלח לטרבלינקה, ובנימין חזר אל אזור הכפרים. שנתיים הסתתר אצל משפחה פולנית בשם הבדוי סטאשק נובאק.
"זה נצח שהם מביאים איתם, ואני מסתכל ואומר איפה הם היו ובנינו מדינה וחס וחלילה שהיא לא תיהרס מבפנים", אמר הנשיא הרצוג לכאן חדשות. "שהיא לא תאבד בתור המקלט האולטימטיבי של עמנו. והאם הוא יחרב את זה מתוך עצמו בריב אחים נורא, במתח בלתי נסבל שמפלג עם וחברה? השואה, כמה שזה נשמע נורא, היא גם מכנה משותף. היא האסון הכי גדול באנושות. הוא קרה בדור לפנינו, שני דורות לפנינו".
"אני פוגש אנשים שעברו את התופת הזאת", המשיך הנשיא הרצוג. "ובעצם הסאב-טקסט אומר: מספרים לכם איפה היינו, אתם לא מבינים את גודל האחריות? זה מה שעולה בי בתחושות כשאני יושב עם ניצולי שואה, בלי שהם אומרים את זה".
"אני השריד האחרון ממרד גטו ורשה", אמרה ויטיס-שומרון. "אף אחד כבר לא נשאר בחיים. אחריי כבר אין יותר עדים. אחריי כבר נשארים רק שירים וסיפורים".
