הכירו את קיריל גייבורונסקי, סטודנט שנה ב' ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית. "שמעתי באחת ההרצאות של מנהל הארכיון שיש פה מאות בקשות של סטודנטים שניסו להתקבל לאוניברסיטה העברית והתקבלו לפה, כדי להציל את עצמם מהשואה", סיפר קיריל לכאן חדשות. "אמרתי שאני חייב לראות את זה בעיניים שלי".
"אנשים בעצם ראו מה קורה באירופה וחיפשו דרך להימלט משם", המשיך גייבורונסקי. "היו כאלה שהצליחו לעלות עם סרטיפיקט רגיל, עלייה לארץ. והיו כאלה שניסו דרך האוניברסיטה". האוניברסיטה העברית בהר הצופים , שנחנכה ב-1925 בטקס רב רושם, קיבלה מהמנדט הבריטי הקצאה לאשרות עלייה לסטודנטים, סרטיפיקטים.
"ב-1939, אחרי ליל הבדולח, המאסרים הנרחבים של גברים, מדיניות של הגירה כפויה מאוסטריה בעיקר ובפולין האנטישמיות גואה, מספר הבקשות באוניברסיטה באותה השנה הגיע לשיא", סיפרה לכאן חדשות בלהה שילה, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בהר הצופים. מסמך שנמצא לאחרונה ובו רישום של 1,480 בקשות קבלה של סטודנטים יהודים מאירופה בשנת 1939, ערב המלחמה, הוא רק רשימה חלקית. שכן המחקר של הארכיון הזה הוא רק בראשית דרכו.
"עיינתי בכל המסמכים האלה, לראות אם יש משהו שתופס לי את העין. ותפס לי את העין הבחור הזה - הרצל קומט", אמר קיריל. "התחלתי לקרוא עליו, ראיתי את כל המסמכים שהוא כתב. כתוב השם שלו בעברית עם ניקוד. זה מאוד עניין אותי לראות את זה, שבן אדם כותב בכתב יד שלו אישי בעברית והוא יליד פולין בכלל".
הרצל קומט
"מצאתי את האוטוביוגרפיה שלו, והוא כתב בה כמו שכתב בעברית רהוטה, שסבא שלו היה בקונגרס הציוני, משפחה ציונית מאוד", סיפר. "והוא גם מספר סיפורים אישיים מבית הספר על כל מיני מקרי אנטישמיות שקרו לו שם. זה בן אדם שכתב את סיפור החיים של עצמו, לדעתי אין את זה בשום מקום אחר. בעצם, הוא התקבל לאוניברסיטה".
בהערות הנלוות מצוין בכתב יד בעיפרון אדום שמדובר בבחור טוב שגורש מכיתה ח', מה שמסביר כנראה את היעדרה של תעודת הבגרות. "הוא סולק על רקע של אנטישמיות", סיפרה שילה. "ובאמת האוניברסיטה מקבלת אותו כתלמיד שלא מן המניין, על מנת שהוא יוכל לזכות בסרטיפיקט".
"הוא סיפר שבעצם יש לו גם אחות, שרה קומט, בבית ספר לצוערות בנהלל, ודודה שנקראת פנינה שטיין מתל אביב והיא גננת בגן ילדים", המשיך גייבורונסקי. "אז התחלתי לחפש בעצם את כל המשפחה הזאת, לחפש את פנינה שטיין, לחפש את שרה קומט. מצאתי את המצבה של שרה קומט. אז על המצבה שלה כתוב שהרצל נספה בשואה. הגעתי בסוף לקרובי משפחה שלו. 144 עזרו לי מאוד".
"הרצל היה הדוד שלי, הוא היה אח של אימא", הסביר ד"ר יעקב הספל, אחיינו של קומט. "אימא עלתה לארץ ב-1934 בעזרת סרטיפיקט שהיא קיבלה בתוקף מבית הספר החקלאי בנהלל, שם היא למדה, ואבא הגיע ב-1936. והם כל השנים, מבלי שיספרו לנו, חיו באיזו תחושה שהרצל חי ושהצליח לברוח לברית המועצות".
"בגלל שאני יודע רוסית, ניגשתי לחפש באתר של הצבא האדום", סיפר גייבורונסקי. "מצאתי מסמך שהרצל היה חייל של הצבא האדום, טוראי, והוא נפל בשבי של הצבא הנאצי".
"בתקופה שהרצל היה שבוי, באותו מחנה שבויים גרמני ברומניה, הוא חלה, ואושפז בבית חולים לשבויים", אמר ד"ר הספל. "יש לנו את היומן של בית החולים עם תאריך קבלה, תאריך שחרור ואבחנה - הוא סבל משחפת של בלוטות הלימפה של הצוואר".
"מצאתי ספר של משפטי נירנברג", המשיך קיריל. "היו שם כל מיני נספחים, אחד הנספחים היה רשימה של שבויי מלחמה סובייטים שנפלו בשבי הנאצי והרצל ביניהם. ובעצם יש שם תאריך ושעה של הוצאה להורג, כשהגרמנים בעצם הרגו את הרצל - במאי 1942, יחד עם עוד מאות חיילים סובייטים אחרים. אז בעצם הוא ברח לברית המועצות כמו שהמשפחה חשבה, הצטרף לחזית של הצבא האדום ונפל בשבי והוצא להורג".
קומט הוא לא הסטודנט היחיד שסיפורו התגלה בארכיון האוניברסיטה. גם בלנקה קלמן, פנתה לאוניברסיטה העברית בבקשה לקבל סרטיפיקט - פנייה בעברית. "בהסתמך על בקשת דודי, מר גרשון הלווינג, תל אביב. מבקשת באדיבות יתרה להשתדל בטובכם כדי להשיג בשבילי את הסרטיפיקט בהקדם, ולא מאוחר מחודש אוגוסט, כי אחרת אבודה אנוכי", כתבה בכתב ידה.
"נגרשנו מווינה, באנו הנה (לאנטוורפן) וגם כאן אין לנו מנוחה", המשיכה קלמן בבקשתה. "ישיבתנו פה מוגבלת לשבועות אחדים, ואחר כך נשקפת עוד פעם סכנת גירוש מכאן. לכן אני מתחננת לפני כבודכם לשים קץ לאסוננו, כי אי אפשר לסבול יותר. בתודה למפרע, הנני חותמת בכל הכבוד, בלנקה קלמן".
בלנקה קלמן (יושבת ראשונה משמאל) ומשפחתה
רינה בירן, היא אחייניתה. גרשון הלווינג היה סבה. "הוא היה בכמה קונגרסים, הוא הכיר את הרצל", סיפרה לקיריל. "הוא הגיע מתוך ציונות. הוא קנה המון קרקעות בארץ ותרם אותן לכל מי שהיה צריך".
"אני תושב הארץ זה חמש שנים ומוכן אני להתחייב לחסוך ולפרנס את בת אחותי בזמן שהותה בארץ ישראל ובמשך לימודיה באוניברסיטה העברית", כתב אז הלווינג בבקשה שהעביר לאוניברסיטה. "על ידי כך, תינתן האפשרות להציל לפחות את הבחורה הנ"ל מהגיהינום הנאצי". קלמן גורשה בטרנספורט לאושוויץ ב-1942 ונספתה בגיל 21. "זה היה כל כך קרוב, ממש כל כך קרוב", אמרה בירן.
"אם מישהו היה מביא לי מסמכים על המשפחה שלי, שאני לא הכרתי, הייתי מאוד מתרגש", אמר גייבורונסקי. "כששאלתי את ההורים שלי אם יש לנו קשר לשואה, הם לא ידעו להגיד לי כלום. הרכבנו אילן יוחסין וגילינו קרובי משפחה שלי שנספו בשואה". בחיפושים, איתר קיריל את קרובי משפחתו - משפחת המבורג, שנספתה בשואה ולא ידע כלל על קיומה.
נחזור לארכיון. היו גם צעירים ששפר עליהם גורלם. הם התקבלו לאוניברסיטה, זכו בסרטיפיקט, עלו לארץ, למדו וזכו בחיים חדשים. אחד מהם, היה ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר. גם דב הספל ניצל כך. מחברת הלימודים שלו נשמרת עד היום אצל בניו, הרופא ד"ר יצחק הספל והאדריכל פרופ' שמאי אסיף.
"האנשים האלה נעלמו יחד עם הבקשה", אמרה שילה על אלו שלא זכו לעלות לישראל. "לא פעם הבקשה הזאת, קורות החיים שהם כתבו, הייתה הטקסט האחרון. לכן החשיבות של האוסף הזה היא פשוט אדירה".
עמותת "עמך" - תמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה ולבני משפחותיהם 1-800-276-655
