מיזם "זיכרון בסלון" הוא אירוע שמתקיים מדי שנה ברחבי הארץ, ומהווה פלטפורמה עבור שורדי השואה לספר את סיפור הישרדותם לדור ההמשך. השנה הזו היא השנה השנייה שבה קיים המוסד גרסה משלו לאירוע הזה - והקדיש מספר שעות מהעשייה המודיעינית והמבצעית לשמיעת עשרות עדויות של שורדי שואה, בהשתתפות פורום הפיקוד הבכיר, ומאות מעובדי הארגון.
השנה, בחרו במוסד לתת במה מיוחדת לשני השורדים אוה אסתר גלט ויעקב שניידר, שהם בני משפחה ומקורבים של משרתים ומשרתות בארגון, אשר רבים מהם בחרו להתגייס מתוך גאווה ותחושת שליחות להגשים את חלומם הגדול של מי ששרדו את התופת – הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל.
עדותה של אוה אסתר גלט
גלט נולדה בשנת 1926 בהונגריה, והייתה נערה צעירה כאשר החלה המלחמה. למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו נשלחה עם כל משפחתה בשנת 1944. בהתרגשות ועיניים בורקות שיתפה גלט את עובדי המוסד באחד הרגעים בהם נידונה לחיים.
"לא ידענו איפה אנחנו. לא היה זמן להגיד לאבא או לאחי שלום, או אפילו לחבק. כלום. זה קרה ברגעים. הלכנו מרחק לעבר במה, שעליה ישבו שלושה-ארבעה אנשי אס-אס", סיפרה גלט. "אחד מהם עמד והסתכל עלינו כשהתקרבנו. סבתא חיבקה אותי פתאום. בלי מילים. איש האס-אס סימן לאמא שלי עם המקל הקטן שהיה לו ביד לפנות לכיוון אחד, ואז סימן לי ללכת לעברה. אני ואמא הלכנו לכיוון אחד וסבתא ודודה שלי לכיוון השני. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן".
אוה אסתר גלטבטקס ההוקרה עם ראש המוסד
אוה שרדה את המלחמה עם אימה, עלתה לארץ בשנת 1948 והקימה בית ומשפחה. זו לא הפעם הראשונה שהיא משתפת בסיפור הישרדותה, אבל ההגעה למוסד הייתה עבורה רגע מרגש במיוחד. "למען האמת הופתעתי, כי אני לא ידעתי שאני באה למוסד", שיתפה בעודה מביטה בסמל הארגון ודגל המדינה שלצידה. "עבורי, המוסד מוביל אותנו לאיפה שאנחנו. זה הסוד זה הכח של ישראל. אני זוכרת את בעלי אומר: 'עם עשר ציפורניים תחזיקו את המדינה. אין משהו אחר'. כל הילדים ספגו את האווירה, בלי ללמד אותם להיות פטריוט או ציוני. זה היה באוויר".
סיפורו של יעקב שניידר
יעקב שניידר, סבה של הדס חנה שוחט ז"ל, עובדת המוסד, הגיע בבוקר אירוע "זיכרון בסלון" למטה הארגון כשהוא מוקף בבני משפחתו בהתרגשות רבה. בחיוך ועיניים אופטימיות, שלא הותירו עין יבשה בחדר, סיפר יעקב לנוכחים, ביניהם בכירי המוסד וחברים של ביתו לארגון, את סיפורו האישי הקשה מהמלחמה. הוא תיאר כיצד בבוקר אחד נרצחו 11 בני משפחתו, והוא נותר עם אביו לשרוד את הזוועות עד שהם שוחררו ממחנה העבודה באוקראינה ועלו לארץ ישראל בשנת 1949.
יעקב שניידר
בתום העדויות של השורדים, נערך עבורם טקס הוקרה בהשתתפות בני משפחתם, וכלל עובדי הארגון. ראש המוסד דוד ברנע אמר בנאומו: "קשה לשמוע את מה שאתם מספרים, אבל חובה להקשיב. חוויתם התקפה אכזרית וברוטאלית על היהדות שלכם, על עצם קיומכם. חלפו כמעט 80 שנים, ועדיין קשה להאמין עם אילו מנגנונים מפלצתיים של הרס והשמדה נאלצתם להתמודד. סיפוריכם משקפים אנושיות, אומץ לב, נחישות, התמודדות עם אובדן נורא ועם בדידות תהומית, ולצד כל אלה – אופטימיות, תקווה, צמיחה מהאפר ותקומה אישית ולאומית".
