"הפולנים הרגו את הוריי, איך אתן לנכדים ללכת?"

בליל שבת 28 באוגוסט 1942 נשמעו דפיקות רמות על דלת משפחת גרינבלט. הנאצים פינו את כל יהודי אנטוורפן, דירה-אחר-דירה. מירל גרינבלט פקדה על בעלה להתחבא במרתף. הילדות, הילדה וצילה בנות 8.5 ו-7.5, ישנו. "אמא פתחה את הדלת והיו שם שוטרים נאצים ששאלו 'איפה בעלך?'", שיחזרה הילדה, כיום חנה כהן.

"היא אמרה 'כבר לקחתם אותו'. הם רצו לקחת גם אותנו, אז אמא אמרה 'אני רק רוצה לתת לילדות עוד כוס חלב. היה שם שוטר שהקול שלו היה לי מוכר. הוא אמר 'טוב, אז תבואו אחר כך לנקודת האיסוף'. הם יצאו מהדירה שלנו ואמא עשתה כאילו אנחנו יוצאים - טרקה את הדלת, נעלה וכיבתה מייד את האור. סתמה לנו את הפה כל הלילה שלא נדבר ולא נשתעל. זה מה שהציל אותנו".

בבוקר, הגיעה מונית לרחוב הריק מיהודים. האם מירל כנראה אירגנה נהג מראש, אולי בסיוע המחתרת הבלגית. היא עלתה עליה עם שתי בנותיה והן נסעו למנזר הקרוב. מירל, בתושייה ובאומץ לב, הצליחה להוציא עוד שני ילדים שכבר היו באיסוף למחנה אל המנזר. היא ביקרה את בנותיה עוד פעמיים או שלוש. "אמא תמיד הסתובבה ברחוב בבגדי אלמנה נוצרייה, והצליחה ככה להוציא עוד שתי ילדות מבית הספר ממנו אספו ולהביא אותן למנזר", סיפרה חנה.

הן היו במנזר ארבע שנים, תקופה שהיא זוכרת עד היום כנפלאה, אבל גם שם היא הייתה בסכנת חיים. חנה ירשה את אותן תושייה וחדות של אימה, שהצילו אותן מהנאצים. וכך הצילה פעמיים שוב את עצמה וילדים יהודים אחרים. "באו שני חיילים, אנשי גסטפו, ועמדנו כל שבע הילדות היהודיות במשרד של אם המנזר", היא המשיכה לספר. "בגלל שאני הייתי הכי גדולה, הם שאלו אותי שאלות כדי לבדוק אם אני יהודייה. ב-1982 ביקרתי במנזר עם המשפחה ואחת הנזירות אמרה לי 'כמה שהיית חכמה, הם שאלו אותך איך קוראים לאמא ואבא ואת אמרת מאמא ופאפא. ואז שאלו אותך אבל איך הם קוראים אחד לשני? ואמרת מאמא ופאפא. הם המשיכו ושאלו אבל איך קוראים להם אנשים אחרים? ושוב - מאמא ופאפא'. הם לא הצליחו להוציא ממני את השמות שלהם. ככה הצלתי את עצמי ואת כל הילדות. להורים שלי קראו מוישה ומיטשה, השמות הכי יהודיים".

בידי חנה ספר עב כרס ובו הרישום המדויק של הגרמנים מי נשלח מבלגיה לאשוויץ ומתי. בתדפיס מכונת הכתיבה היא מצאה שנים אחר כך את שמותיהם של אימה ואביה. "הפחד נשאר לי כל המלחמה מהגרמנים, ואני שונאת אותם עד היום", קבעה.

ביקרת בגרמניה?

"מעולם לא. לא מבינה איך ישראלים יכולים להגיע לשם, לקנות שם בתים ולחיות בגרמניה".

הנכדים שלך ביקרו בברלין?

"כשהבת שלי הייתה ספורטאית שהתחרתה בעולם, הייתה החלטה בקיבוץ שלא נוסעים לגרמניה. אז ברגע שהיא הגיעה עם הקבוצה לשם, הייתה הבטחה של המאמן שהוא שם אותה על רכבת למדינה אחרת. היום קשה לי להתנגד. הנכד שלי היה בגרמניה עם חבר גרמני שהכיר בהודו. הם כולם רוצים אזרחות. ביקשו ממני שאני אבקש בשבילם אזרחות פולנית, כי ההורים שלי היו מפולין. אמרתי 'בשום אופן לא'. הפולנים הרגו את ההורים שלי. אני אהיה שותפה לתת לנכדים שלי ללכת?".

אחרי המלחמה, בפבואר 1949, חנה עלתה לישראל, לקיבוץ עין הנצי"ב, שם היא מתגוררת עד היום. במסיבת יום הולדתה ה-19 התחיל איתה אליהו, שורד שואה מהולנד שהוא ואחיו הוסתרו גם הם בידי נוצרים. מאז הם לא נפרדו וחיו 66 שנים יחד.

"יש לי חמישה ילדים, 23 נכדים וברוך השם הנין ה-39 בדרך", היא מנתה. "זו הנקמה על הגרמנים".

את זורחת עכשיו.

"כי אני מאושרת".

את חנה פגשנו בבית הקפה ביאליק בבאר שבע, מוסד מקומי ששייך לנכדה שלה ולזוגתה. היא השמיעה שם את סיפורה כ"זיכרון בסלון", לשם הגיעו שלושה מילדייה, שישה נכדים ושני נינים – מכל הארץ.

בגיל 89 עם 89 צאצאים. חנה כהן (באמצע) עם השבט שהקימה