מלכה רנדל נולדה בשנת 1927 בעיירה נאדאצ'ד שבהונגריה, והיא היחידה מכל משפחתה ששרדה את השואה. בריאיון לקלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בכאן רשת ב היא דיברה הבוקר (שלישי) על ההשפלה שחוותה כיהודיה בכיתה בבית הספר ההונגרי, הגירוש של משפחתה לאושוויץ, החיים במחנות הריכוז והעבודה והמשפחה שאיבדה.
היא סיפרה על ילדותה בהונגריה: "הלכתי לבית ספר הונגרי, הייתי תלמידה טובה. ואז, בוקר אחד המורה התחילה את היום בנושא משונה – מה זה שם משפחה הונגרי? מה חשיבותו ומשמעותו? שם המשפחה שלי היה רחוק מאוד מלהיות הונגרי, המורה כתבה את שמי על הלוח ושאלה את הילדים 'מה אתם חושבים? זה שם הונגרי?' כולם הסתכלו עלי כאילו ראו אותי לראשונה. הייתי במבוכה, פני להטו, קמתי וברחתי מהכיתה".
האזינו לריאיון המלא עם מלכה רנדל בכאן רשת ב
"היינו שישה ילדים, את אבא שלי לא הכרתי, כי חייל הונגרי רכב על סוס ועלה עליו. אמא שלי נשארה לבד כשהיא הייתה בחודש השישי של ההיריון", המשיכה רנדל. "אני רק זוכרת שכשהייתי בת 5 ביום הזיכרון עלינו לקבר ובכו, ואני לא ידעתי על מי לבכות כי לא הכרתי אותו".
"אני היחידה שנשארה בחיים מכל המשפחה, לפני שהפרידו ביני לבין אמא שלי היא דחפה לי לכיס שתי עוגיות ומאז לא ראיתי אותה", סיפרה רנדל. "לא רציתי לאכול את העוגיות האלה כי זה הדבר האחרון מאמא שלי. בסוף אכלתי אותן ואבנים מלוחות עמדו בגרוני".
מלכה רנדל. צילום: יד ושם
במאי 1944 גורשו יהודי העיר לגטו מטסלקה. כל המשפחה המורחבת נאלצה להתגורר בדירה אחת. שלושה שבועות לאחר הכליאה בגטו, גורשו מלכה ומשפחתה לאושוויץ: "כל משפחה יהודית עזבה לגטו, דחסו אותנו לקרונות בקר ונוסעים, לאן? אף אחד לא ידע. יהדות הונגריה הייתה נאיבית, אמרו 'לנו זה לא יקרה' אבל גם לנו זה קרה. נסענו שישה ימים, אי אפשר לתאר מה היה שם".
"ביום השישי ברעש מחריש אוזניים פתחו את הקרונות. ואז אנחנו רואים שער גדול וכתוב עליו 'העבודה משחררת'. מרחוק ראיתי גדר תיל, אנשים בראשים מגולחים, אני חשבתי שהם מסכנים, ירדו מדעתם, ולכן הם היו ככה סגורים, אבל כעבור כמה שעות היינו כולנו באותו המצב", סיפרה. "החזקתי את היד של אמא שלי, ביד השנייה היא החזיקה את ידו של סבא שנכנס לאושוויץ בגיל 92. כשהגענו השמיים היו אדומים, וזה היה בקיץ, לא הבנו למה השמש ירדה פה, לא היה לנו מושג שהקרמטוריום עבד יומם ולילה".
היא סיפרה על חייה במחנה הריכוז באושוויץ: "דחסו אותנו לצריף, היו ארבעה דרגשים אני הייתי למעלה, והמעניין ביותר – אני סבלתי מזה שאין מתחת לראש שום דבר, כי אמא שלי הרגילה אותי בשני כרים מתחת לראש. אז לקחתי את הכפכפים ודחפתי מתחת לראש".
"כשהגענו השמיים היו אדומים", הכניסה לאושוויץ (צילום: אי-פי)
"מהשעה 06:00 בבוקר עד 12:00 עמדנו בלי אוכל, בבגד דק, בספירה. כל פעם הוציאו קבוצה – אחת לקרמטוריום ואחת לעבודה. לא ידענו איזו קבוצה הולכת לאן", פירטה על החיים במחנה. "באחת הפעמים נשלחנו לפלשוב בפולין. עבדנו שם במחצבה, את האבנים היינו צריכים לסחוב על הכתפיים לאן שהם אמרו לנו. אין לתאר את הקור באצבעות".
עם התקרבות הצבא האדום הוצעדו מלכה ואחיותיה בצעדת מוות אל מחנה גרוס-רוזן. אסירות שלא יכלו להמשיך ללכת, נורו. בלילות הן ישנו חבוקות כדי להתחמם. כדי לשרוד דמיינה מלכה את אימה, את ביתה ואת המאכלים שהיו אוכלות. מלכה ואחיותיה הועברו לברגן-בלזן, שם נספו האחיות מרים ורחל. הנספים הושלכו דרך החלון על ערמת מתים.
מלכה עלתה על אניית מעפילים ארצה, אך נתפסה ונכלאה במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין, שם המשיכה ללמוד עברית עד עלייתה. בארץ הייתה מלכה מורה. אחרי שיצאה לפנסיה לימדה עולים חדשים באולפן. למלכה וליהושע שלוש בנות, 11 נכדים, 36 נינים ובן של נינה – דור חמישי. אתמול השיאה רנדל את אחת המשואות בטקס הממלכתי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.
עמותת "עמך" - תמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה ולבני משפחותיהם 1-800-276-655
