מאז שאני אמא, נהייתי בנאדם קצת חרדתי. לא שקודם הייתי נורמלית אבל תקצר היריעה מלתאר את מערכת הפחדים והחששות שקיבלתי במתנה עם הולדת ילדיי: כל דבר, מקפיצה מהמגלשה דרך חום גבוה ועד לטלפון מבית הספר, יכול לגרום לי להתקף לב.
ויש עוד דבר שקרה לי מאז: אסונות שמעורבים בהם ילדים מרסקים אותי לחתיכות. ילדים מתים זה הכי אכזרי שיש, אני מסתכלת על התמונות של עילי ניר בן העשר שמת לאחר שנפצע אנושות כשנפל מצוק בנחל צאלים, ובא לי קצת למות בעצמי. כמה כאב, איזה חוסר צדק. ואז אני רואה את התמונות של הצוקים בנחל, עם בליטות הטיפוס והגובה המטורף, ואני שואלת את עצמי: סליחה, מה היה לילד בן עשר לחפש שם? ולמה אנשים כל כך מזדעזעים מהשאלה הפשוטה הזאת?
צוות יחידת חילוץ ערד (צילום: מיכה בן גיגי)
אני שונאת הרפתקאות וריגושים. זה גורם לי להרגיש שאין לי קרקע מתחת לרגליים. גם בלי קשר לאסון כזה או אחר קשה לי להבין אנשים שיוצאים מהבית בשביל לטפס על הרים ולרדת מצוקים: כבר קרה שהציעו לי צניחה חופשית או טיול ג'יפים בגיאורגיה בחינם, "את רק צריכה לכתוב על זה 800 מילה", ניסה הבוס ההמום לשכנע, אבל לא תודה. אני את האדרנלין שלי שואבת מקרמבו מוקה ומשופינג בקניון פתח תקווה. גם איתי טיראן בתיאטרון מעלה לי את הדופק.
"מה אמא", מתפלא הילד בכל פעם שסבא לוקח אותו ללונה פארק, "באמת אף פעם לא עלית על רכבת הרים?" לא חמוד, אני ילדתי אותך ואת אחותך, זה מספיק רכבת הרים לכל החיים. אולי זה לא אמיץ מצדי, אבל חכם; אנשים פחדנים לא בהכרח מאריכים ימים, אבל כן מצמצמים את מנעד האסונות שיכולים לקרות להם.
עכשיו אתם מבינים למה בכל פעם שאני רואה בפיד תמונות של ילדים משקיפים על רכס הרים מעל שביל צר, או אבא שמטפס על הר עם תינוק במנשא – אני מתכווצת פיזית ממש? וכולם מלייקקים ומגיבים כמה זה פשוט מדהים, כל הנוף הזה וההרים והשקיעה והנחל, ואף אחד לא שואל – אבל רגע, בשביל מה תינוק על הר? בשביל מה ילד על שביל צר? רוצים טיולי אקסטרים, שיהיה, אבל לגרור להרפתקאות האלה גם ילדים נראה לי הזוי.
אני לא רוצה לכתוב פה אילו תגובות קיבלתי על פוסט בפייסבוק שכתבתי בנושא; בואו נגיד שהסולידית מביניהן הייתה: "את מה שאני מאחל לך אשמור לעצמי". איך אני אוהבת אנשים שמקללים בדיפלומטיות, פשושים מנומסים כאלה, אבל למה לאחל לי רע, לא הבנתי? כי אני נטרפת מהמחשבה שהילד הקטן שנפל לתהום בכלל לא היה אמור להיות שם? כי אני מבקשת מהורים להיזהר וללמוד לקח כדי למנוע את המקרה הבא?
אני מסרבת להשתתף בתחרות מי ממלכתי יותר, מי כואב את האסון הזה ביותר דיפלומטיות. בואו נניח למכבסת המילים ונבחן את הנושא על כל המורכבות שבו: כן, אפשר להגיד שהאב נהג באומץ לב כשניסה להציל את בנו, וגם לשאול למה לקחת ילד בן עשר לטפס על צוק; אפשר להעריץ את התפקוד ההורי בעת האסון, וגם להגיד שאפשר היה למנוע אותו.
מה אתם חושבים, שהאבות האחרים שהיו בטיול חזרו ממנו עם מסקנה אחרת? יש לכם בכלל ספק שבטיול הבא שאליו ייצאו, אם ייצאו, הם יבדקו בשבע עיניים שהמסלול אכן מתאים לילדים?
עמרי ועילי ניר (צילום: באדיבות המשפחה)
לא הכרתי את ד"ר עמרי ניר אבל קראתי את ההספדים. כל החברים והמכרים מספרים איזה אדם מדהים הוא היה וכמה עמוק היה הקשר שלו עם ילדיו – זה רק גורם לי להצטער יותר על האסון המיותר הזה.
אני לא אומרת שרק בטיולים אפשר למות. אני לא אומרת שילדים צריכים להיתקע בבית עם האייפון והאקס בוקס. אני כן אומרת שגם אם באתר מפה כתוב שמדובר במסלול בדרגת קושי בינונית, מותר לעשות אחורה פנה. זה נשמע מטיף? מעצבן? מתנשא? לא בכוונה. ואם גרמתי רק להורה אחד – אחד! – לחשוב שוב לפני שהוא יוצא לטיול הרפתקאות עם הילדים, היה לי שווה.
