מרים פרץ, אשת חינוך ששכלה שנים מבניה אוריאל ואלירז, הוכרזה השנה ככלת פרס ישראל למפעל חיים על "חיזוק הרוח היהודית-ישראלית". בראיון הבוקר (שלישי) לתכנית סדר יום עם קרן נויבך בכאן רשת ב' לקראת יום הזיכרון, סיפרה פרץ על קורותיה מילדותה במעברה בבאר שבע במציאות קשה ועד ההתמודדות עם האובדן הקשה. שכלל גם את בעלה שמת בעקבות "שברון לב", ויחסיה המורכבים עם אלוהים.
"באתי ממשפחה מאוד ענייה במרוקו. כשהגענו לארץ, הייתי אז בת 10, וראיתי את אבי מנשק את האדמה בחיפה – לא הבנתי. לא ידעתי שיבוא יום ואני אנשק פעמיים את האדמה הזו כשאני קוברת את בניי. מחיפה לקחו אותנו למעברת חצרים בבאר שבע. במרוקו חייתי בגטו, בתנאים לא תנאים. קיבלנו צריף – מבחינתנו זו וילה. לא משנה אם היה חם. היו קשיים. אבא טאטא רחובות, הם לא ידעו עברית עד יום מותם.
"הגעתי לבית ספר והמורה אומרת לי: 'תתרגמי לאביך, שלא יודע עברית, שלא הצלחת במבחן הסקר'. איזה רגע משפיל זה. היא אמרה לי להגיד לו שאני לא אלמד בכיתה עיונית, אלא רק מקצועית. לא ידעתי לתרגם לאבא בעברית איך אומרים את זה. אז אמרתי לו שאלמד מקצוע", סיפרה פרץ. "הוא קם מכיסאו עם הגלבייה, נישק את המורה, חיבק אותה ובירך אותה בכל הרבנים המרוקאים. הוא אמר: 'איזה כיף, לילדה שלי יהיה מקצוע'.
"מהמעברה עברתי לשיכון בבאר שבע, לשכונת קשת יום. אבל תמיד למדנו להוקיר ולהעריך את מה שהיה לנו. יש אנשים שבאו מבוססים. יש אנשים משכילים, שבאו ולא מצאו את מקומם. מבחינתי, הארץ הצילה אותי. היא נתנה לי הזדמנות שאף אחד לא נתן לי. איש הסוכנות היהודית, שהביא אותי לארץ, הציל אותי".
האזינו לראיון המלא עם מרים פרץ:
פרץ גרה בעבר באופירה, יישוב בחצי האי סיני, שפונה בהתאם להסכם השלום שחתם ראש הממשלה מנחם בגין עם מצרים. בדיעבד, פרץ אומרת, היא מבינה את ההחלטה.
"טובים ייסורי השלום מכאבי המלחמה", אמרה בכאב. "פינו אותנו מהבית, היה קשה, ובכינו, ילדיי גדלו שם, אבל עדיפים הייסורים האלה מלקבור את ילדיך. בגין היה איש של חזון, שראה למרחוק וראה אותי ואת ההורים השכולים, שהיום הוא יום קשה להם, ואם אנחנו יכולנו לחסוך נפש אחת – חייל אחד, חיילת אחת – בנינו עולם ומלואו".
פרץ כתבה בעבר: "הדיאלוג שלי עם אלוהים הוא מורכב. מאז מות ילדיי ובעלי האמונה שלי התחזקה. אני רוקדת עם אלוהים טנגו. פעם הוא מוביל אותי, ופעם אני אותו". כשנשאלה במהלך הראיון בנושא אמר כי "כשנפל אוריאל, אמרו לי רבנים משפט קשה: 'אדוני נתן ואדוני לקח, יהיה שם אדוני מבורך'. אני לא רוצה את האלוקים הזה! איך אני יכולה לברך אותו על כך שלקח את ילדיי? לא יכולתי להתחבר למשפט הזה.
"עם הזמן בחרתי לי את המשפטים שהתאימו לי. במגילת איכה מצאתי ביטוי: 'גדול שבריך כים, מי ירפא לך?' אפילו אלוקים אומר ששהשבר הזה אין לו אפשרות להתרפא. יש ימים שהים סוער, ואתה נחנק מהזיכרון, כמו היום הזה. ויש ימים שאתה הולך לים הזה ברוגע ובשלווה.
"כשנפל אלירז – לא הסכמתי שיודיעו לי את ההודעה בבית. כשהם נכנסו סגרתי להם את הפה. לא הסכמתי. לא מוכנה לשמוע את המשפט הזה! כל דקה שהם לא אומרים את זה, אלירז חי. לא הרשתי להם. סוגרת להם בידיים. אמרתי להם: 'אתם לא מדברים, תנו לי אותו עוד דקה, שתיים, שלוש'.
"העמדתי את אלוהים במבחן. שום דבר לא קרה. השמיים לא נפלו, השמש זרחה, הפרחים פרחו והעולם המשיך", הוסיפה פרץ. "הבנתי הבנה עמוקה: לעולם לא אוכל להחזיר את ילדיי אליי, לעולם לא אוכל להבין איך אלוקים מתנהל בעולם, קטונתי. למה ילד קטן סובל מייסורים בבית חולים? לא אקבל תשובות.
"מאותו רגע ביקשתי רק דבר אחד: רחמים על מה שנותר. אל תיגע לי בילדים של אלירז. הקטנה הייתה בת חודשיים, הגדול בן 6, ביקשתי נחמה. כל יום אני עומדת מול המזוזה, כמו אמי, שלא ידעה לקרוא ולכתוב, ואני מזהירה את הקדוש ברוך הוא: 'דיר באלק, אל תיגע לי בילדים הנותרים'.
"אני אוהבת אותו. כי למדתי דבר גדול, למדתי להודות לו על כל הדברים הפשוטים. על זה שאני עומדת על רגליי, על שאני יכולה לדבר, על הנכדים. תודה על הניסים הקטנים, על הטוב. למדתי לראות את הטובות הקטנות שהוא עושה לי ואהבתי אליו גברה וגברה".
