לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, התכנסו היום (שלישי) חמש אימהות שכולות בפרויקט מיוחד בכאן רשת ב' כדי לשתף בחוויותיהן האישיות. האימהות, שאיבדו את בניהן בחמש מלחמות שונות - מיום הכיפורים, דרך מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה ומבצע צוק איתן, תיארו את הרגע הנורא שבו התבשרו על מות הבנים, על ההתמודדות עם השכול, ועל החברה הישראלית היום.
ליאורה, אמא של גיא, בן 24 במותו, סיפרה כי היה מדובר ב"פרח המדבר, ילד שהיה מחובר בכל רמ"ח אבריו לקרקע". לדבריה, הרגע שבה הודיעו לה על מות בנה היה "דבר שמצלצל לילה-לילה".
רחל בן דור, אמא של מושיק בן-דור, סיפרה על "ילד שאוהב לתרום ולתת". הוא נהרג שמונה חודשים לאחר גיוסו, בטרם מלאו לו 19. "קוראים לי לחדר של המנהל וכל המשלחת נכנסת פנימה, ומודיעים לי. ואני אומרת 'לא ייתכן. הרי רק אתמול שלחתי לו חבילה'. אני לא קלטתי. פשוט לא קלטתי".
דליה, אמא של דביר, שנפל בגיל 22, אמרה כי החלום של בנה היה "להיות הכי-הכי בצבא". גם היא סיפרה על הרגע הנורא שבו התבשרה על מותו: "כשהם יצאו מהמכוניות, אני פתאום גיליתי את כל שלושת הקצינים שכל אמא מפחדת לראות. ובאותה שניה המבט נפגש, ומשהו פסיכי בי קורה. 'אתם לא באתם אליי, זה לא יכול להיות'. אני מבינה את המושג שאני לא מאחלת לאף אחד להיבן אותו - מה זה השמיים נופלים".
עדה רובל, אמא של בניה, מכנה את עצמה "אם שכולה אך גם שקולה". היא סיפרה כי "לא היה מתחרה לאופטימיות ולחיוך הבלתי נגמר שלו".
חיה הראל, אמו של יובל שנפל במלחמת לבנון הראשונה, סיפרה על החוויה הקשה במיוחד שעברה. באותה מלחמה נהרגו שני חיילים ששמם יובל הראל מאותה שכונה: זה היה סיוט. בעוד שניחמנו את השכנים, הבן שלי אמר לי 'אמא שני אנשים ואזרח עולים אלינו הביתה. הסתכלתי עליהם ושאלתי 'קברתם אותו בטעות?', והם אמרו 'לא'".
