פרס ישראל על מפעל חיים הוענק היום (חמישי) למרים פרץ, בטקס שנערך בבנייני האומה בירושלים, במעמד נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך נפתלי בנט. לאחר שהוענק לה הפרס על חיזוק הרוח היהודית-ישראלית, עלתה פרץ לנאום לקול תשואות הקהל.
"באתי אל ארץ מוכנה", סיפרה האם השכולה על עלייתה לישראל, "ולא ידעתי שיום יבוא ואתן את היקר לי מכל עבור ארצי - את בניי אוריאל ואלירז. אבל מולדת לא בונים רק בכאב ובדמעות, אלא גם בעמל ובנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לקבוצה שבחרה לעסוק בחינוך, מתוך אמונה שזאת הדרך לפרוץ את חומות הבערות והדלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי ולהתפתחות אישית.
"כשהלב מלא אמונה הוא יכול לעמוד באתגרים קשים. הפכתי את יגוני לניגון חדש. בארץ הזו כולנו חפצי חיים וחפצי שלום. זה הבית של כולנו, ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים. כולנו נושאים באחריות לאופיו, לערכיו ולעתידו של הבית שלנו. ערכי הרעות והאחווה הם נר לרגליי. אחים אנחנו. משמתינו היא לחשוף את האורות החבויים "ביחד" של כלל שבטי ישראל".
בנוסף לפרס על מפעל חיים לפרץ, הוענקו היום 15 פרסים נוספים בתחומים שונים. השר לשעבר דוד לוי ויו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי קיבלו פרס גם כן על מפעל חיים. שר החינוך נפתלי בנט אמר בפתיחת הטקס: "לימין אין מונופול על הפטריוטיות בדיוק כפי שלשמאל אין מונופול על זכויות האדם. ויכוח בין אחים אסור שיהפוך לשנאת אחים - כולנו משפחה אחת".
בראיון שהעניקה השבוע לכאן רשת ב' סיפרה פרץ בכאב על אובדן שני בניה: "טובים ייסורי השלום מכאבי המלחמה. פינו אותנו מהבית, היה קשה, ובכינו, ילדיי גדלו שם, אבל עדיפים הייסורים האלה מלקבור את ילדיך. בגין היה איש של חזון, שראה למרחוק וראה אותי ואת ההורים השכולים, שהיום הוא יום קשה להם, ואם אנחנו יכולנו לחסוך נפש אחת – חייל אחד, חיילת אחת – בנינו עולם ומלואו".
האזינו לראיון עם מרים פרץ בכאן רשת ב':
בעבר כתבה: "כשנפל אלירז – לא הסכמתי שיודיעו לי את ההודעה בבית. כשהם נכנסו סגרתי להם את הפה. לא הסכמתי. לא מוכנה לשמוע את המשפט הזה! כל דקה שהם לא אומרים את זה, אלירז חי. לא הרשתי להם. סוגרת להם בידיים. אמרתי להם: 'אתם לא מדברים, תנו לי אותו עוד דקה, שתיים, שלוש'.
"העמדתי את אלוהים במבחן. שום דבר לא קרה. השמיים לא נפלו, השמש זרחה, הפרחים פרחו והעולם המשיך", הוסיפה פרץ. "הבנתי הבנה עמוקה: לעולם לא אוכל להחזיר את ילדיי אליי, לעולם לא אוכל להבין איך אלוקים מתנהל בעולם, קטונתי. למה ילד קטן סובל מייסורים בבית חולים? לא אקבל תשובות.
"מאותו רגע ביקשתי רק דבר אחד: רחמים על מה שנותר. אל תיגע לי בילדים של אלירז. הקטנה הייתה בת חודשיים, הגדול בן 6, ביקשתי נחמה. כל יום אני עומדת מול המזוזה, כמו אמי, שלא ידעה לקרוא ולכתוב, ואני מזהירה את הקדוש ברוך הוא: 'דיר באלק, אל תיגע לי בילדים הנותרים'".
