זה אולי נשמע לא אמיתי, אבל זה המצב: צעירות שסובלות מהפרעות אכילה על רקע פוסט-טראומה לא מקבלות מענה, משום שבארץ פשוט לא קיימים מוסדות טיפול מתאימים. "יש רק שתי מחלקות בארץ לפוסט-טראומה, אבל הן מטפלות בסימפטום, לא בבעיה", מסבירה גבריאל גולדמן, שסובלת מהפרעות אכילה על רקע פגיעות מיניות שעברה.
חלק מהפוסט-טראומה בא לידי ביטוי במחשבות אובדניות. מאחר שאין אף מוסד שמטפל גם בהפרעות אכילה וגם בפוסט-טראומה, הצוות המטפל נבהל מניסיונות ההתאבדות - ובאופן אבסורדי גורם להרעה במצבן, כאשר הוא מסלק אותן מהמוסד.
בין אם חוסר הכשרה או חוסר מודעות הוא שגורם למערכת הרפואית בישראל להשאיר את הבנות הללו ללא טיפול, השורה התחתונה היא אחת: גם כשכבר מאשפזים אותן, בסופו של דבר הן מוצאות את עצמן שוב לבד. "חוויתי גירוש", מספרת מאי יעקובסון, "כי אצלם אם את פוגעת בעצמך אז מעיפים אותך, את נחשבת לאחת שעושה צרות".
"הגישה שלהם זה לסמם אותך בתרופות ולהאכיל אותך שתעלי במשקל, אבל זה לא פותר את המצב הנפשי", מסבירה אורין בן חמו. "גם אם הגוף נראה במצב טוב, הנפש כל כך פגועה - והם לא נותנים טיפול. אני רוצה להתגייס, אני רוצה לההתחיל את החיים שפספסתי". לגבריאל יש חלום מאוד פשוט: "אני רוצה לחיות. ואני זקוקה לעזרה".
