מאי וגבי יושבות על שפת הירקון עם הסכינים שלהן. זו מחזיקה סכין יפנית, האחרת אוחזת בסכין חיתוך קטנה. "אנחנו אומרות ביי ביי לכאב ולענישה העצמית", מכריזה גבי, "ואומרות שלום לאהבה וחמלה, לתקווה וריפוי". כאן הן צוחקות מעט, ואז: "ביי ביי סכינים!"; סופרות "אחת, שתיים, שלוש" ואז משליכות את הסכינים הרחק אל הנחל. המצלמה עוברת מהנחל אליהן, אל הפנים שלהן, אל החיוכים הגאים. אני צופה שוב ושוב בסרטון הזה שמאי שלחה לי, ומרגישה צמרמורת בכל הגוף: הנה הן חזקות, נלחמות! איזה כיף!
מאי יעקובסון וגבי גולדמן התראיינו לסרטון שעלה כאן לפני כמה ימים בנושא הפרעות אכילה על רקע פוסט טראומה: באומץ רב הן דיברו (ביחד עם אורין בן חמו, שנרפאה וממשיכה להיות מטופלת באופן פרטי) על הפגיעות המיניות שעברו ועל הפרעות האכילה שהגיעו מתוך רצון "לפגוע בעצמי, להעלים את עצמי", כפי שהסבירה גבי. נדמה לי שכל אלה שהתעניינו בשלומן ישמחו לדעת שהן אופטימיות עכשיו, ויש להן סיבות טובות.
מאז הצילום משהו השתחרר אצלן, משהו נפתח. "אנחנו עדיין רחוקות מריפוי, עוד יש לנו דרך ארוכה", נזהרת גבי, ואני אומרת לה שנכון שהן צריכות עזרה מקצועית, אבל תראי איזה צעד עשיתן לגמרי לבד: אחרי שנים של פגיעה עצמית העפתן את הסכינים, ביוזמתכן, בלי אף גורם מקצועי שידחוף. זה המון! "את מרשה לי לספר על הטקס האמיץ הזה שעשיתן?", אני שואלת אותה. היא מרשה.
וזה לא הכל: מאי עומדת עכשיו בפני אשפוז, אותה מאי שסיפרה בסרטון שהטיפול הקודם נכשל, שאחרי שנפתחה וסיפרה למטפלים על הפגיעה העצמית, סילקו אותה מאותו מוסד טיפולי. "אצלם אם את פוגעת בעצמך את נחשבת לאחת שעושה צרות. דווקא אחרי שנפתחתי - חוויתי דחייה, חוויתי גירוש", אמרה. והנה עכשיו זה משתנה: "ראו את הסרטון שלנו במחלקה בתל השומר, במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב", מספרת מאי, והחדשות הטובות - עובדת סוציאלית מבאר יעקב יצרה איתה קשר והזמינה אותה לאשפוז, לשיקום, להתחיל מחדש. היא מתרגשת נורא, וגם אני. גם לגבי יש תכניות, והיא שוקלת כעת את צעדיה.
הרבה פעמים שואלים אותי על מרואיינים – "איך הם הסכימו לדבר?", כי באמת להיפתח מול המצלמה בנושאים אישיים זה לא מובן מאליו, למביט מהצד שיתוף הפעולה הזה עלול להיראות אפילו תמוה. אבל הנה התשובה: להקלה שמגיעה עם הווידוי, אין מחיר. דווקא כשמספרים את הסיפור לאדם זר לגמרי, למישהו שלא אמור להביא ריפוי או פתרון, אלא סתם לשבת ולהקשיב – דווקא אז מטענים כבדים יכולים להשתחרר. וכשהסיפור מגיע לקהל הרחב, לאוזניים הנכונות, הפי אנד נראה פתאום כמו משהו אפשרי.
מאי וגבי חברות טובות, אמניות בנשמה: מאי זמרת, כותבת שירים, מלחינה, מנגנת בפסנתר ושרה כמו מלאך. גבי רקדנית, גם היא כותבת שירים, זמרת עם חלומות. האמנות שלהן היא רפואה לנפש מבחינתן, לשתיהן יש תכניות גדולות. בינתיים הן קוראות את התגובות שלכן, מעודדות ונרגשות. נחזיק להן אצבעות.
