אייל אסולין הוא לא האומן הישראלי הממוצע. המיתוס הרומנטי של האומן הרעב לא מדבר אליו, הוא מעדיף לפסל בזהב ולהגיד כן לפרויקטים מסחריים. "כן, למה לא? אני רוצה להיות מיליארדר", הוא אומר. "מצפים מאמן לא לדבר על כסף, לא לעשות אומנות בשביל כסף. אז שיעקמו את האף, אני מודע לזה וזה גם מפעיל אותי".
את ההשראה לעבודות שלו הוא שואב מתרבות ההיפהופ. "כל הגנגסטרים עם התכשיטים, היהלומים והמכוניות המפוארות. להראות את הגורמטים והתיקי השאנל והלואי ויטון, יש משהו ב'הראיה' היום של סמלי הכוח האלה, שדרכם אני מנסה לבנות זהות עכשיווית".
אסולין ממשיך ועונה למבקרים: "אומנות היא תלוית כסף, אומן מצליח על ידי זה שעבודות שלו נמצאות באוספים. אם מגיע אדם שרוצה לקנות את העודה למשרדי ההייטק החדשים שלו – בבקשה. בתי מלון שרוצים עבודה לאחת הסוויטות או הלובי – אני עושה".
בשנת 2019 הוא לקח את הפסל הכי חשוב באומנות הישראלית, "נמרוד" שליצחק דנציגר ויצר לו תשובה מזרחית, הפסל "מוטי". על העבודה הוא סיפר: "רציתי לעשות מהלך אבולוציוני של הפסל של נמרוד לגבר הישראלי החדש, המזרחי, השחור, המצליח, הבורגני".
"מוטי" של אייל אסולין
הפסל הפך בין לילה ללהיט היסטרי, משפחת דנציגר פחות התלהבה מהרעיון. "תוך כדי התערוכה המשפחה שלחה מכתבים לכל הגלריות והמוזאונים, וביקשה לא להציג את הפסל", אסולין מספר. "ניסיתי לדבר עם המשפחה. הוא אמרו לי 'אתה יכול להציג אותו באופן חד פעמי ואחר כך לגנוז, אחרת תיתבע'. אז הגיע הרגע שיצא ממני קצת הערס ואמרתי לה 'את יותר לא פונה אליי, בפעם הבאה זה יהיה במכתב כתוב'".
אסולין נולד וגדל באופקים, ועבד כאינסטלטור כדי לממן את לימודיו בבצלאל. על העבודות שלו שעוסקות במזרחיות הוא אומר: "התחלתי להתעסק בזה ממקום קורבני. עשיתי עבודות על הסיזיפיות וההישרדות. באמצע שנה ב' תליתי תערוכה שעבדתי עליה במשך חצי שנה. ישבתי בחלל במשך שעתיים-שלוש והבנתי שמשהו לא עובד. הבנתי שאני לא הקורבן פה, לא גדלתי במעברות, לא היגרתי. נולדתי בארץ, הייתי בצבא, הרווחתי כסף בעצמי, הגעתי לבצלאל. אני רוצה לעסוק במזרחיות ממקום אחר".
אחרי שנגע כמעט בכל שיא אפשרי בזירה המקומית, הוא מחפש הר חדש וגבוה במיוחד לטפס עליו, הרחק מתל אביב ואופקים. עם החברה שהקים הוא חולם להגיע לארצות הברית ואירופה.
