"בעולם של הזנות. בהתחלה יש אנשים בחיים, אחרי זה את מתנתקת. בטלפון יש לך רק סוחרי סמים, רק לקוחות ורק סרסורים שמחייגים אלייך 'בואי לעבוד'. בחיים האישיים שלך אין לך אנשים 'נורמטיביים' כביכול. אחרי משמרת קשה, כשבא לי לבכות, למי אני אחייג ואגיד 'היה לקוח שניסה לאנוס אותי'?"
כשפגשתי את הילה די מהר קלטתי שלגמרי היינו יכולות להיות חברות. היא בדיוק מסוג הנשים שאני אוהבת - חכמה, חדה, מצחיקה. כל מה שחשבתי זה - הלוואי שגם אתם הייתם יכולים לראות אותה.
"אם הייתם רואים אותי בלי הצללה, הייתם רואים את השכנה מהדלת ממול. באמת, הייתם מסתכלים עליי ואומרים לי: 'את צעירה ותצאי מזה. את נראית נורמלית לגמרי, לכי תעבדי. את יכולה לעשות כל דבר'. אבל אני לא יכולה".
אתם בטח שואלים את עצמכם, איך יכול להיות שיש עדיין כל כך הרבה נשים בזנות? אז הנה אחת הסיבות. עד גיל 18 מלווים אותן, מטפלים בהן, עוקבים אחריהן - ואז פשוט עוזבים אותן ומשאירים אותן ליפול הכי נמוך שרק אפשר.
"זה לא מתחיל ככה ביום אחד. אצלי לפחות זה הגיע מילדות לא פשוטה, עם הרבה אלימות. אני הייתי במוסד, פנימיות והכול. בסוף כן הצלחתי להגיע לאיזה מקום. סיימתי שם את הלימודים, הוצאתי את הבגרויות שלי. כל פעם דאגו, חייגו 'את בסדר? אבא שלך לא פוגע בך? את במצב טוב?', תמיד דאגו לי.
"פתאום אני מגיעה לגיל 18 ואומרים לי: 'קחי 50 שקל, תחזרי למשפחה של אבא שלך, זה שפוגע בך'. אף אחד כבר לא מחייג ושואל 'מה קורה איתך היום?'. אף אחד לא הכין אותי ליום שאני יוצאת. החזירו אותי למקום שפגעו בי".
מגיל קטן היא מלווה על ידי שירותי הרווחה. היא הייתה באינסוף מסגרות של המדינה. בסוף היא נשארה לבד. וזה ממש לא רק הסיפור של הילה. היא מספרת שחצי מהבנות שהיו איתה בפנימייה של הרווחה נמצאות איתה היום בזנות. "יצאתי מהפנימיה, תוך חודש וחצי כבר מצאתי את עצמי בורחת מהבית, מאבא שלי, עם תיק גב קטן של בית ספר שעוד היה לי מהפנימייה ואיתו הלכתי פשוט. אין משפחה תומכת, אני לא בקשר עם המשפחה. לאן אני הולכת? נוסעת לתל אביב, העיר שיש בה את כל האפשרויות. "בסוף הגעתי לבית השאנטי, שם אמרו לי: 'אנחנו יכולים לעזור לך רק לילה אחד. תשני ומחר את צריכה לעזוב, אין מקום'. בבוקר קמתי ואני יודעת שהיום אני יוצאת אחרי לילה ואומרים לי אפילו 'יש לך עוד שעתיים'. כל כך מיהרו איתי. "אני פותחת עיתון, אני מדפדפת. אני אומרת 'אני אעבוד במלצרות במה שצריך'. אבל בסוף העיתון יש מודעה: 'שלום, רוצה להיות חשפנית ולהרוויח 20 אלף שקל? חייגי אלינו עוד היום'. בום, ככה נכנסתי לעולם הזה. "בלילה הראשון שתיתי למוות. פתאום אני ערומה, עם חזייה ותחתונים מול מלא גברים. מסתיימת המשמרת, אני יוצאת מהמועדון ושוכבת על הספסל שם. המנהל אמר: 'בואי לישון אצלי'". אני יודעת מה אתם חושבים: 'לא יכול להיות שהיקום חילק לה קלפים גרועים כל כך'. אבל זאת המציאות שאני פוגשת כל יום ככתבת רווחה. זה לא סתם גורל, זה לא צירוף מקרים. זאת פשוט הפקרה מקוממת של ילדים וילדות שנולדים למציאות הכי קשה שיש. "העבודה הזאת כל כך שורטת אותך. לכי תתנקי מסמים ואחרי זה לטפל בנפש שלך. וזה תהליך שקשה לעשות אותו אם מישהו לא מושיט לך יד". כשסיימתי את השיחה עם הילה הייתי לגמרי בפנטזיה שהיא יכולה לצאת מזה. היא מודעת לעצמה, היא יודעת מה היא צריכה להעשות כדי להפסיק. היא יודעת מה היא צריכה לעשות כדי להיגמל. אבל האמת היא שאחרי שיצאנו, קיפלנו את הציוד. שעה אחרי זה הגיע הסרסור שלה ואסף אותה. שבוע אחרי זה גיליתי שהיא ניסתה להתאבד. "אני לא נהנית מזה. אנחנו לא נהנות מזה. אנחנו לא בחרנו את זה. אין אף בחורה שהיה לה חלום בילדות שכל לילה יהיו איתה 20 גברים. אין מישהי כזאת, אז אל תחשבו שאם אתה לקוח ואתה נכנס - שתדע שאחריך באים עוד עשרה, ולפניך היו עוד עשרה. אין אף אחת שבוחרת את זה. בסוף לא נשאר מהכסף הזה כלום. הכל הולך על סמים כדי להתמודד ואז העבודה הזאת היא רק הישרדות. לא בחרתי בזה". השבוע, כחודשיים אחרי שצילמנו אותה מצאו אותה ללא רוח חיים מחוץ לדירה שלה. היא הייתה רק בת 27. בהתכתבות האחרונה שלה עם נעמה, שליוותה אותה בזמן האחרון, היא כתבה את המשפט המצמרר "אני רוצה להשאיר אחרי עדות". זאת הייתה העדות שלה.
