שורדת זנות שפועלת היום למען נוער ונשים בזנות, חרדי לשעבר שנפגע מינית וכיום מטפל בפגועי נפש שנפגעו גם הם, אישה בדואית שמסייעת לנשים בדואיות להגיע לעצמאות כלכלית וגם מאושפזים במרכז לבריאות הנפש אברבנאל שהעזו לחתום על עצומה נגד תנאי האשפוז שלהם - אלה חלק ממדליקי המשואות שלנו, שסיפור חייהם הובא הבוקר (ראשון) במשדר מיוחד לקראת יום העצמאות בתוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך, בכאן רשת ב.
בתוכנית הובא סיפור חייהם מעורר ההשראה של שישה ישראלים וישראליות שפועלים לשינוי ותיקון לטובת הכלל והחברה, אותם בחרנו על בסיס מאות תגובות של קהל המאזינים והגולשים ברשתות החברתיות, שנענו לקריאה שלנו להציע אנשים פורצי דרך, שבדרך כלל לא רואים אותם בטקס המשואות המסורתי בהר הרצל. וגם, מתוך עבודת המערכת היומיומית שבה אנחנו נחשפות מידי יום לסיפורים של אנשים שעושים שינוי חברתי, דווקא מהמקום של הפגיעה והכאב האישי שחוו ובעקבות מה שעברו בעצמם.
ואלה מדליקי המשואות של "סדר יום"
רביד אדרי
בת 26, פעילה חברתית, מתמודדת עם מחלת האנדומטריוזיס. בעקבות פגיעות חוזרות שעברה במפגשים ובטיפולים אצל גינקולוגים, החלה לפעול להצפת מקרים של נשים שנפגעו פיזית או מילולית במהלך טיפול רפואי אצל רופאים וגניקולוגים. הפעילות שלה ושל חברותיה הביאה גם לחשיפת מקרים של פגיעה מינית של גינקולוגים במטופלות. בין השאר נחשפו מעשיהם של הרופאים מני אלקלעי, גיא רופא וגיא ביבי.
רביד: "אנחנו רוצות לשנות מציאות, לייצר חוויית בדיקה חיובית יותר וטראומטית פחות בעקבות הפגיעות שנשים חוות בתוך חדר הטיפולים. אני בת לאמא עם מוגבלות, ויש לי שני אחים עם מוגבלות. עכשיו, בגלל האנדומטריוזיס, יש לי שיתוק בפלג הגוף התחתון ואני בשיקום בתל השומר, אבל אני ממשיכה. תמיד פעלתי למען שילוב אנשים עם מוגבלויות, ועכשיו מצאתי את עצמי פועלת למען נשים שנפגעו כמוני".
ריקי כהן בנלולו
צילום: כרמן אלמקייס
בת 45, גרושה ואם לחמישה. פעילה חברתית, ממובילות המאבק לדיור ציבורי בישראל וחוקרת עוני. ריקי עברה פגיעה מינית בילדות, אלימות במשפחה וניסיון רצח מצד בעלה לשעבר. היא התגוררה כל חייה בדיור ציבורי ובעוני, ומאז שנת 2011 נאבקת למען נשים נפגעות אלימות ומחוסרות ומחוסרי דיור. בנוסף, ריקי פעילה בפורום לדיור ציבורי ומשמשת כעוזרת מחקר באוניברסיטה הפתוחה.
ריקי: "כל השנים אני מתפקדת כמו משרד שיכון ורווחה כשאני עצמי חיה בעוני. פונים אליי, ואני משלמת להם שכירות, מקבצת להם נדבות, ממלאה להם את המקרר, חשבונות חשמל - הכול. זה לא רק שאנשים בעוני פונים אליי, גם המערכת פונה אליי! ח"כית פונה אליי לעזור לאיזו אישה. עובדות סוציאליות מפנות אליי כשיש מצוקת דיור.
לאורך השנים לא פעלתי באופן אישי כדי לשנות את המצב שלי. הייתי במצב של רכבת שדרסה אותי, ואני קמה על המדינה בכל הכוח, לא בשביל עצמי, אלא כי אני יודעת שיש עוד אנשים שנפגעים מהמדיניות הזו. ואני מספרת את הסיפור שלי כמצע פוליטי, אבל אני לא פועלת באופן אישי, לא בואו תתקנו לי, לא תעשו לי".
משה זרצקי
בן 27, נולד בבני ברק למשפחה חרדית. בגיל 14 עבר פגיעה מינית בידי אחד הרבנים בעיר, עזב את הישיבה והעולם החרדי, ובהמשך גם את הבית. היום משה הוא עובד סוציאלי, עובד בעמותת "אנוש" עם אנשים פגועי נפש שעברו גם פגיעות מיניות.
בשירותו בצה"ל במבצע "צוק איתן" איבד שלושה חברים קרובים. בעקבות זאת הקים עמותה להנצחת אחד מחבריו ליאל גדעוני ז"ל, שפועלת לשמח חולים מבוגרים בבתי חולים. נוסף לכך משה הוא מוזיקאי ולומד לימודי הסמכה לרבנות.
משה מספר: "נתינה מבחינתי זה איפשהו ניצחון - כי הרבה פעמים בעולם החרדי מורחים לך בפרצוף שיש הרבה חסד, אז פה אני יכול לעשות חסד בלעדיכם. צריך לזכור שאנחנו קיימים קודם כל בזכות עצמנו וצריכים תמיד לשים את עצמנו בראש. שהגוף שלנו הוא שלנו ולאף אחד, לא משנה באיזה עמדת כוח, אין זכות לגעת בנו.
"במקצוע שלי אני עובד סוציאלי בבריאות הנפש ועובד בעמותת אנוש עם אנשים בעלי מוגבלות נפשית. כשאני רואה וחווה את הדברים האלה עם אנשים שגם חוו פגיעות כאלה זו גם סגירת מעגל בשבילי, אבל גם בעצם להבין שאם אין לך את המעטפת המקצועית - אתה לא באמת יכול להיות חסין. מה שאני עושה עבורם - זו מבחינתי סגירת מעגל".
חן דוד
בת 50, טרנסית, שורדת זנות. נולדה בבית עם אלימות קשה, ואחרי שנזרקה ממנו עבדה בזנות 30 שנה, 15 שנים מתוכן הייתה נרקומנית. גם לאחר הגמילה המשיכה לעבוד בזנות, עד שב-2018, בעזרת תמיכה של פעילות, בעיקר "המכללה" (בית ספר חברתי למען נשים החוזרות למעגל העבודה), הצליחה לצאת ממעגל הזנות וכיום עובדת כמזכירה בבית משפט, מרצה ומסייעת לבני נוער ולנשים בזנות.
חן מספרת: "אמא שלי לא זרקה אותי בגלל שאני טרנסית, אמא שלי זרקה אותי, בגלל שאחרי שעברתי אונס בין גיל 6 ל-7 לא טיפלתי בעצמי והלכתי לאיבוד, התחלתי להיות ילד מופרע ולא הלכתי לבית ספר, ומשמה כבר הדרך הייתה קצרה להגיע לרחוב. הייתי 30 שנה בזנות ויצאתי מזה עם עזרה של נשים מדהימות.
"לאחרים אני מסבירה שגם אחרי 30 שנה אפשר לשנות ולהשתנות, צריך כוח רצון, וצריך לקחת כשמושיטים לך יד ולא להתבייש. אם אני יצאתי כל אחד יכול לצאת. ואני עוזרת באותם דברים לנערים ולנערות שיבינו שהכל אפשרי, רק צריך להאמין ולדעת לקבל עזרה. אני תמיד אומרת שבן אדם שרוצה להשתנות צריך להפסיק לבכות על העבר, כי את העבר אי אפשר לשנות, אפשר לשנות את העתיד וגם לייפות אותו".
אלהאם אל כאמלת
בת 48, גרושה, אמא לארבעה. היום גרה בבאר שבע, לאחר שנאלצה לעזוב את רהט בעקב גירושים קשים. היא מדריכת סיורי קבוצות ברהט וסדנאות להעצמה של נשים ונערות בדואיות לעצמאות מחשבתית, כלכלית ואזרחית. בימים אלו היא מקימה עמותה שמטרתה לסייע לנשים בדואיות בתהליכי גירושים.
"החברה הבדואית היא החברה הכי ענייה, ובתוכה - האישה הבדואית היא הכי ענייה. חברה מרובת ילדים, ומגיל צעיר החינוך הוא כזה שמי שמפרנס זה האבא. ואני אומרת - לא, בואו נעשה אחרת.
"צריך לשפר את החינוך ליחס לכסף בחברה הבדואית גם לגברים וגם לנשים, ולחנך בערכים של מסוגלות. לא להיות תלויה באף אחד. אם זה הבעל, האח או האבא. הדבר הכי חשוב שאני רוצה להעביר לנשים הבדואיות זה עצמאות כלכלית. חשבון בנק משלי, עבודה משלי, רווח משלי, שאני יכולה אפילו לחסוך לעתיד שלי ושל הילדים. עברתי גירושים קשים, ועכשיו אני רוצה לעזור לנשים בדואיות בתהליך הזה. לתת ידע איך הם יכולות לצאת ממקום שפוגעים בהן".
אליסה ויסוקי
בת 25, בגיל 18 עלתה לארץ מאוקראינה, וערב פלישת רוסיה לאוקראינה עבדה באודסה בחברת הייטק ישראלית. בעקבות המלחמה נמלטה מאודסה דרך מולדובה ומשם לצרפת ואז לישראל. בעקבות מסע הפליטות שעברה, אליסה יזמה פרויקט התנדבותי למניעת סחר בנשים וילדים שהפכו לפליטים בעקבות המלחמה. היא עובדת בימים אלו על אפליקציה להגנה על נשים וילדים פליטים מפני סחר בבני אדם ובמקביל מתנדבת בגבול פולין אוקראינה בסיוע לפליטים שמגיעים לשם.
אליסה מספרת: "עזבתי את הסטארט-אפ שהקמתי לפני שנה ואני מתמסרת לפרויקט התנדבותי - להגן על פליטות אוקראיניות מפני סחר בנשים ומשידול לזנות. לא יכולתי לחשוב על עבודה, על כסף, על העתיד שלי, על שום דבר. הרגשתי שאני חייבת לעזור להן.
"בתור פליטה, ראיתי בעיניים שלי כמה זה קשה, ראיתי כל כך הרבה בכי והרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות משהו. עכשיו אני בפולין. צריך למצוא מקום בטוח לילדים ולנשים שהגיעו לכאן, יש פשוט המון עבודה ואני חייבת להיות פה".
והמשואה הנוספת:
46 מאושפזים במחלקה פעילה ג' בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל שחתמו על עצומה במחאה על תנאי המחיה שלהם. העצומה הופנתה למשרד הבריאות, ובה הם מספרים על כך שאין להם מקום לישון בלילה ולנוח במשך היום. חלקם ישנים על מזרנים במסדרון או בחדר הקשירה או מועברים למחלקה אחרת. הם מעידים גם על כך שאין מספיק אוכל.
מאחורי דלתיים סגורות | האזינו לעוד יום
מתוך המקום הסגור הזה, אולי מתוך טיפול תרופתי כבד, במקום היררכי שבו החירות הכי בסיסית שלך נלקחת ממך, קמה קבוצה של אנשים וביקשה לקחת שליטה על הגורל שלה. אנחנו לא מכירים אותם. היכולת שלהם לתקשר עם העולם שבחוץ מוגבלת מאוד, ולצערנו, גם לא נוכל לראיין אותם, אבל הם גיבורים ואמיצים. כי מתוך המקום הכי קשה הם פועלים לשינוי מצבם. ולכן בחרנו בהם להדליק את המשואה הנוספת של סדר יום.
