מאז פרוץ המלחמה עלו מאוקראינה כ-9,000 עולים ובהם גם מאות ניצולי שואה, שבשנים האחרונות לחייהם - נאלצים שוב לברוח מביתם חסרי כל. כל אחד מהם נושא עוד את סיפורו כפליט מתקופת השואה.

דובה הייתה רק סטודנטית, כשהגרמנים החלו להתקרב לקייב. היא ואמה ברחו לקווקז ואז לאוזבקיסטן, שם התחבאה בזמן המלחמה. "גרנו בקולחוז, שיכנו אותנו בבתי עץ אם אפשר לקרוא להם ככה, וכולנו עבדנו שם".

גם יבגניה ובוריס, הפכו פעם נוספת לפליטים. יבגניה, הייתה רק בת ארבע, כשהיא ואמה נמלטו לטשקנט. את החוויות הקשות מהתקופה ההיא, היא נושאת עד היום. "לקחנו אותנו אל מחוץ לעיר, הפשיטו אותנו והשאירו אותנו עירומות לחלוטין. יש לי עכשיו עור ברווז כשאני נזכרת בזה".

נמלטה עם אמא לטשקנט. יבגניה קרוטונוג (צילום: כאן חדשות)

גם בוריס היה רק ילד כשמצא את עצמו לראשונה בלי כלום. "היינו עומדים בתור כדי לקבל תלושי מזון", הוא נזכר. "היה שם ילד שאיבד את התלושים או שגנבו לו אותם. כשבאתי לאמא היא אמרה שהוא שוכב מתחת למיטה. אז זחלתי אליו וגיליתי שהוא לא נושם, כי אמא שלו הרביצה לו כל כך חזק עד שמת". 

גם איגור נושא בנטל זיכרון המלחמה ההיא. הוא דור שני לשואה, שבמשך עשרות שנים עסק בשימור הזיכרון של היהודים שנרצחו בחרקיב. "דחסו את כולם בבית כנסת ב-14 בדצמבר 1941, ביום הראשון של חנוכה", סיפר. "דחסו אותם יותר מ-400 איש, ביניהם ילדים, זקנים ונכים. הם מתו תוך יומיים. סבא שלי חזר אחרי המלחמה ומצא את גופותיהם של 26 איש בלבד וקבר אותם בבית הכנסת היהודי השלישי".

ממשיך בשימור זיכרון יהודי חרקיב. איגור כץ (צילום: כאן חדשות)

כשהתחילו אזהרות הפלישה הרוסית לאוקראינה, החליט איגור למהר ולעלות לישראל, היום הוא מתגורר בירושלים. את ביתו בחרקיב, איגור לא עזב לפני שהספיק לקחת איתו את הפריטים מאתר הזיכרון שהנציח את הנספים מעיר הולדתו. "כשאמא אמרה 'איגור, צריך לשמור על זה, יש דברים שכולם צריכים לדעת', זה מה שהוטל עליי. כל עוד אני חי אני לא מאפשר לעצמי לשכוח".

אז, כשהיו פליטים, הם נאלצו לעזוב ולנדוד ממדינה למדינה. כיום אפשר להתנחם בעובדה שהיה להם לאן לברוח - ולקוות שכאן, הם יבנו את חייהם מחדש.