חנות היד השנייה שעופרה שפירא מנהלת בקיבוץ יזרעאל זה אולי הדבר האחרון שציפינו לראות.למה צריכים חברים ששווי המפעל של הקיבוץ שלהם מוערך ביותר משישה מיליארד שקלים לקנות בגדים משומשים?
כשגילינו שבקיבוץ יש גם חדר אוכל שיתופי שהמראה שלו לא השתנה ב-30 השנים האחרונות - בכלל הופתענו. גם בבריכה של הקיבוץ אין כמעט שום דבר שיעיד על עושר מופלג, חוץ ממגוון הרובוטים שאחראים להפיכתו של קיבוץ יזרעאל לאחד העשירים בישראל.
כבר כמה שנים ש"מיטרוניקס", המפעל שמייצר את הדולפין רובוט לניקוי בריכות פרטיות וציבוריות, מצליח ובגדול. הקורונה כבר הפכה אותו למכרה זהב. יותר ויותר בריכות פרטיות נבנו בארץ ובעולם, וההערכה מדברת על מכירה של 80 אלף רובוטים בחודש.
גם קיבוץ יחיעם שבגליל המערבי הצטרף החודש למועדון הקיבוצים המיליונרים. אומנם המספרים לא דומים למספרים של קיבוץ יזרעאל, אבל בכל זאת הקיבוץ מכר 51% מהאחזקות של "מעדני יחיעם" לקרן אמריקנית. המשמעות – הכנסה של 165 מיליון שקלים לקיבוץ.
אבל קיבוצים ידעו גם ימים קשים, למשל בשנות ה-80', אז רוב הקיבוצים התרסקו כלכלית, ועד שהמדינה לא מחקה ופרסה להם את החובות, הם היו על סף פשיטת רגל. מחיקת החובות עוררה הרבה כעס בציבור הישראלי ואנטגוניזם נגד הקיבוצים, שנמשך עד היום.
ביזרעאל המשבר היה אפילו גדול יותר, החוב שלהם עמד על 120 מיליון שקלים. הם נכללו ברשימת ה-19, רשימה לא מכובדת שכללה את הקיבוצים שמצבם היה הכי קשה. אך מודעה קטנה שראו בעיתון דרום אפריקאי ב-1989 שינתה את מצבו הכלכלי של הקיבוץ מקצה לקצה. במודעה חיפש פיטר ראש מפיצים בעולם לרובוט שהמציא, והיה אז בחיתוליו
למרות שעל פי ההערכות כל חבר קיבוץ ביזרעאל שווה 10 מיליון שקלים, הם בוחרים שוב ושוב לדבוק בשיתופיות. ככה הם צלחו את הזמנים הקשים שהיו, וככה הם מאמינים גם לא יסתנוורו מהכסף הגדול.
