השוטר הנאשם בירי בסלומון טקה אמר היום (שלישי) בעדותו בבית המשפט כי כי הייתה לו הסמכות גם לירות בטקה ישירות, כי הוא סיכן את חייו. לשאלת השופט זאיד פלאח אם היה יורה גם אם משפחתו לא הייתה באזור השיב הקצין: "כן, מכיוון שכבר חטפתי אבנים ונפצעתי, ולכן הייתי בסכנת חיים. זה שהמשפחה הייתה שם העצים את התחושה של סכנת חיים, כי ידעתי שהם שם ולא ידעתי אם הם ירוצו לכיוון שלי. אבל בכל מקרה הייתי נוהג באותו האופן. אם הייתי רץ ומתקדם לכיוון המשפחה שלי הייתי מסכן גם את אשתי והילדים, אם הייתי נמלט הייתי משאיר אותם לבד. אם הם לא היו שם הייתי ממשיך לרוץ".
לשאלת התובע רונן יצחק מדוע לא אמר לחבורת הנערים במקום שיירה בהם השיב השוטר: "כי אני לא רוצה לירות. אנו רוצה שיתרחקו. לכוון נשק ולהגיד תתרחקו זה הכי ברור שיש. ושום דבר לא עזר". התובע הזכיר לו כי חבורת הנערים לא האמינה לו כי שלף אקדח אמיתי. "זה לא ישב לי בשיקול הדעת באותו רגע", אמר השוטר.
"אמרת בחקירה - הרגשתי שאני חייב להוציא כדור כי אין לי עוד כלים להרחיק אותם?" שאל עו"ד רונן יצחק. "נכון", השיב השוטר. כשנשאל אם כיוון במכוון לאספלט ולא לרגליים, השיב בחיוב. כשנשאל כמה קרוב כיוון, השיב שאינו זוכר.
עו"ד יצחק שאל אותו מה לדעתו מסוכן יותר, ירי אזהרה באוויר או הירי שביצע ליד רגלי הנערים?. "אם לא מעורב היה נפגע, לא הייתי סולח לעצמי", השיב השוטר. "והיום אתה סולח לעצמך?", שאל התובע. השוטר השיב: "הייתי מאוים ממנו. הייתה לי הסמכות. הייתי בסכנת חיים".
בעדותו הראשונה במשפטו לפני כשלושה שבועות אמר הקצין: "מהתחושות שהיו בזירה הבנתי שאני לא יכול להישאר שם. לא לקחתי סיכון שמישהו ייפגע, לכן הלכתי ימינה ולא התקרבתי לנערים. ניתקתי מגע והם הלכו אחריי, צילמו, קיללו. פתאום קיבלתי מבול של אבנים, רגמו אותי. הסכנה הייתה ממשית. הזדהתי כאיש משטרה לא פעם ולא פעמיים - שום דבר לא הפריע להם. יריתי באמונה שזה יגרום להם לזוז אחורה, הדברים התגלגלו מהר".
