הראשונים שהגיעו לזירת אסון המסוקים משחזרים: "חשבתי שנתקלתי בקיטבגים - הבנתי שאלה גופות"

בכתבה ששודרה הערב (חמישי) בכאן 11 ובחדשות 12 במקביל פגש דב גיל-הר ארבעה אחים - שלומי, יובל, אילן וגדי אפריאט, שלושה מהם צלמי טלוויזיה שהעבירו את הבשורה למסכים בכל בית בישראל. בשיחה איתם הוא פותח את הקלטות הישנות, הביא חומרים שטרם נראו ודיבר איתם על הצלקות שנותרו.

"אני זוכר שמנחם הורוביץ התקשר אליי לפני שידור ושאל כמה פצועים יש וכמה הרוגים", מספר יובל, שהגיע לזירה בתור צלם הערוץ הראשון, על הרגע שבו הבין שמדובר באסון: "פתאום אלונקה, ואזרחים שסוחבים חייל ועוד חייל. ואז אני אומר רגע יש אחד, שניים, שלושה, ארבעה. ואני שומע אותו צועק שזה לא הגיוני". גדי, אחיו, גם הוא צלם, מספר: "אתה לא יודע באותו רגע שבעצם אין בכלל ניצולים". 

גדי ממשיך ומספר: "זה כאוס שלם, על העצים יש קיטבגים, נשקים, תפילין זרוק. כאוס שלם - אבל דממה". שלומי, צלם ערוץ 2, מוסיף: "תוך כדי הליכה אני נתקל בכל מיני דברים, ומבחינתי זה קיטבגים. אחרי זה אתה מבין שזה בעצם גופות. כמה שזה נשמע לא טוב, אתה רוצה שמישהו יצרח, כי אם הוא צורח הוא חי. מישהו שצורח אז הוא בסדר". 

הצלמים שימשו תפקיד נוסף באותו הערב - התאורה שלהם סייע לחיילים בחיפושים, ולא פעם הם נקראו להאיר עוד פינה ועוד זירה. הגבול בין מתעד לבין משתתף היטשטש. אולם ברגע אחד קיבל הערב תפנית לאחד מהם. המצלמה של יובל אפריאט התעכבה במשך דקות ארוכות מדי על קיטבג עליו היה רשום שם, משה סבן. התמונות שודרו בערוץ 2. 

כך נקשר גורלו של הצלם אפריאט בגורלה של משפחת סבן. "מה שעבר על המשפחה, אפשר רק לדמיין", אמר יובל אפריאט. הוא יצר קשר עם המשפחה, והתנצל על הצילום. המשפחה קיבלה את ההתנצלות בחיבוק. 

לקראת שידור הכתבה שלח אביו של משה סבן, אפרים, מכתב המיועד לצלם יובל. "היום, לפני 25 שנה, בשמיים גשומים, בערב מלא עננים שחורים שם אלוהים עצמו לפנינו עת אסף לקרבו את עטרת ראשי, שיקו שלי והותיר את ליבנו כואב ומדמם מגעגועים", כתב האב.

"עם השנים התחדדה בי ההכרה וההבנה כי קורבנות נוספים אסף אליו האסון הנורא הזה. קורבנות שהנפש שלהם עמדה למבחן קשה ומטלטל נוכח הזוועות בהגיעם לאזור האסון הארור. גם אתה, חבר יקר שלי ושל משפחתי - הוא אחד מקורבנות האסון הזה", כתב האב השכול.