"במקום הזה הבנתי שאני הומו, במקום הזה התאהבתי פעם ראשונה במישהו". כך מספר בן כשהוא עומד מחוץ לישיבה שממנה נזרק בגיל 17 בגלל נטייתו המינית. זו פעם ראשונה שהוא חוזר למקום מאז שעזב אותו, ומפגש קצר עם אחד מבאי הישיבה מבהיר בצורה הישירה ביותר את שחווה בן כנער חרדי והומוסקסואל. "הומו הוא בן אדם חולה", אומר לו האיש בלי לחשוב פעמיים ומוסיף: "אני חושב שאתה יכול לטפל בזה, יש דרכים".
בן עבר בעצמו מה שנהוג לכנות כ"טיפולי המרה" במשך 7 שנים, בהוראת רב הישיבה שבה למד. בעולם החרדי שבו גדל, הוא למד שהומוסקסואליות היא פגם פסיכולוגי שניתן "לרפא". אחרי שעזב את החיים החרדיים והחל ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה, הופתע לגלות שהטיפול נחשב פסול ואף מסוכן.
את סיפורו של בן מציג הסרט הדוקומנטרי "הטיפול" של הבמאי צבי לנזמן, שיוקרן בשבוע הקרוב במסגרת פסטיבל דוקאביב ובהמשך ישודר בכאן 11. הסרט גם מספק הצצה ראשונה לסדנאות לגברים הומוסקסואלים בחברה החרדית, ומאפשר לצופים לראות מה קורה באותם טיפולי המרה.
"גדלתי ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, אחד מ-14 אחים ואחיות", מספר לנו בן. "קהילה די סגורה, לומד תורה כל היום, או לפחות אמור ללמוד. אני שומע שמדברים על איסורים של להסתכל על נשים, ואני לא מבין על מה אנשים מדברים בכלל. ההבנה שאני נמשך לגברים קורית רק כשאני מגיע לישיבה. שם אני פוגש בחור ונוצרת בינינו חברות מאוד עמוקה. עד שראש הישיבה מבין שמשהו שם לא בסדר.
"במפגש עם ראש הישיבה הוא מציב לי מראה מול הפנים ואומר לי: 'אתה לא נמשך לנשים?', ואני עונה לו שלא. אז כשהוא מציע לי טיפול, אמרתי לעצמי שאני מתאבד על זה. או שאני מת או שזה יעבוד".
אנחנו פוגשים גם את אריק (שם בדוי), מטפל במרכז לטיפולי המרה עבור גברים חרדים שמתנהל במקלט סודי בירושלים ומוצג בסרט "הטיפול". אריק מספר לנו בפתיחות על השיטות מעוררות המחלוקת. "בחרתי להתחתן עם אישה ויש לי 7 ילדים, וזה שאני נמשך לגברים - זה לא חלק מהזהות שלי", מספר אריק. "זה לא בוחר בשבילי, אני בוחר. אנשים בסביבתי לא יודעים שאני נמשך לגברים, אבל הם גם לא יודעים שכואבת לי האצבע הקטנה.
"המטרה בקבוצה היא לקבל תמיכה לחיות את החיים עם התחושות האלה, אבל להמשיך לחיות כמו שכל בן אדם רוצה לחיות. לא לחיות כהומוסקסואל - זה הרצון של כל מי שמגיע לקבוצה". האם אריק חושב שלמשתתפים עלול להיגרם נזק נפשי? כשהוא נשאל על כך, הוא עונה: "זה הרצון של מי שמגיע, ואני עוזר לו לעקוב אחר הרצון שלו. זו החלטה שלי או שלך - לתת לזה לנהל את החיים או לא".
אבל בן, מספר דברים אחרים על התחושות בטיפולי ההמרה: "כשאני מדבר על אובדנות, אני מדבר על הרגע הזה שאני מבין - הטיפול הזה לא מצליח. חולפת שנה, שנתיים, שלוש וארבע, וזה לא עובד. זה עניין של הישרדות. התסריט הזה שבו אם הטיפולים האלה לא עובדים לי - אני אתאבד. כי אין לי לאן ללכת".
את "הטיפול" יצר הבמאי צבי לנזמן כמסע שהתחיל במקום שבו גדל כילד דתי - ירוחם. "כשגדלתי כאן בתור ילד, החיים היו הצגה אחת גדולה", הוא מספר. "לא היה רגע אחד שיכולתי להיות באמת מי שאני. וזה כאילו 'רק' המיניות שלך. אנשים בטיפולים אומרים - 'לא כולם צריכים לדעת את זה עליי', אבל אם אף אחד לא יכול לדעת את זה עליי, אז הכול הצגה.
"יצאתי למסע כדי לגלות מה זה טיפולי המרה. אני רוצה לעזור להם לצאת מהארון, הארון שבו הם נמצאים. הם לא רוצים לצאת מהארון כמוני, להיות הומואים מוצהרים כמוני. אבל הם נמצאים בארון, ואכפת לי מהם מאוד. אני הייתי יכול להיות שם במקומם ולהאמין שטיפולי ההמרה האלה נכונים".
