יש כאלה שאומרים שחמאס הולך לבחירות בחודש הבא לפרלמנט הפלסטיני לא בשביל לנצח, לא בשביל לצאת מספר אחת, אלא דווקא לצאת מספר שתיים. ופה הוא ירוויח פעמיים: מצד אחד דריסת רגל הדרגתית ואיטית בגדה, ביהודה ושומרון, ומצד שני - לגיטימציה לבוא לאבו מאזן ולהגיד לו: 'אדוני, אתה ניצחת, אז את האחריות לאוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה אתה לוקח, אתה המנצח' ובאותו הרגע ממש - חמאס נשאר שולט ברצועת עזה עם הזרוע הצבאית שלו, בלי שום אחריות לאוכלוסייה.
זה החלום הרטוב של חמאס, כבר הרבה מאוד שנים. האם הפלסטינים דוהרים לבחירות שהם לא באמת רוצים? כשמנסים להבין מי רוצה את הבחירות האלה ומי לא, אז מוצאים יותר גורמים שלא רוצים את הבחירות, מאשר גורמים שרוצים אותן.
קחו למשל את מצרים וירדן, שמאוד חוששות מאפשרות שחמאס יזכה בבחירות כמו שהיה ב-2006. גם ישראל בדיוק באותו מצב - מאוד מוטרדת מאפשרות של עליית חמאס והשתלטות שלו על הפרלמנט.
ומעבר לגורמים החיצוניים האלה, כשמסתכלים על אבו מאזן, על השלטון שלו - 16 שנה על הכיסא בלי בחירות, בלי בקרה, בלי דמוקרטיה - זה גן עדן שלטוני. הוא מחוקק מה שבא לו. למה הוא בכלל צריך את הבחירות האלה? אז אם ניכנס לרגע לראש של אבו מאזן - מה הוא ראה סביבו בשנים האחרונות? קודם כול הוא ראה את עסקת טראמפ, "עסקת המאה", שאיימה לשמוט את הקרקע מתחת לתוכנית המדינית שהוא עצמו קידם - פתרון שתי המדינות. ואם לא די בזה, הוא ראה מסביבו כמה ממדינות ערב, איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, שזונחות את הפלסטינים ומעדיפות במקום זה ללכת להסכמי נורמליזציה עם ישראל. ובנוסף, הממשל החדש של ביידן הוא מסוג הממשלים שיעדיפו לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם במזרח התיכון, וכשאבו מאזן מסתכל אל תוך ביתו שלו, הוא יודע היטב שדמוקרטיה אין שם. אז הוא באיזושהי תחושה שהוא מכותר מבחוץ.
ועכשיו, כל שנותר לו הוא לפנות פנימה ולחפש את הפתרונות. מה בעצם אכפת למדינת ישראל מהבחירות האלה? כי למדינת ישראל, כבר הרבה מאוד שנים, חשוב מאוד לשמר את הפיצול בין פתח לחמאס, בין עזה לגדה - מדיניות של הפרד ומשול.
ישראל מוטרדת מהבחירות לרשות הפלסטינית מהסיבה הפשוטה שהבחירות האלה יכולות בסופו של דבר להביא לאיזשהו חיבור בין פתח לחמאס. כל עוד הפיצול הזה נמשך, לישראל ולרשות הפלסטינית של אבו מאזן יש אויב משותף שנקרא חמאס. זה משרת את ישראל גם במישור המדיני, כשהקהילה הבין-לאומית באה ודורשת מישראל ללכת להסכם מדיני עם הפלסטינים, ישראל יכולה לטעון מנגד 'איך אני אלך להסכם עם הפלסטינים? הם מפוצלים. נחתום עם אבו מאזן? חמאס ימשיך לירות רקטות מרצועת עזה, זה לא יעבוד'.
אם חמאס הולך לנצח את הבחירות האלה הוא ישתלט על הגדה, ונתחיל לראות נוכחות צבאית של חמאס ביהודה ושומרון וברמאללה? הלכתם רחוק. אז קודם כול, יש סיכוי שחמאס ינצח בבחירות לפרלמנט. אך גם אם חמאס מנצח בבחירות לפרלמנט זה לא אומר שהוא משתלט על הגדה באותו רגע ומתחיל להציב כני שיגור של רקטות לעבר מדינת ישראל. אנחנו ממש לא שם. אנחנו רחוקים מזה, אבל מה זה כן אומר? זה אומר שחמאס אחרי שנים שבהן כל התשתיות האזרחיות שלו כוסחו ביהודה ושומרון, פתאום הוא יקבל שוב דריסת רגל ויתחיל לזחול לאט לאט ובהדרגה לפעילות בגדה.
חוד חנית בדרך לקלפי
מה שהכי בולט זה העובדה שחמאס הולך לבחירות האלה לקלפי ברשימה אחת, מלוכדת, חזקה, מאוחדת, כחוד חנית שהולך היישר אל הקלפי. בעוד שהפתח, היריב הלאומי-חילוני של חמאס הדתי-אסלאמי, הולך מפוצל: יש את פתח א' של אבו מאזן, פתח ב' של מרואן ברגותי ונאסר אל-קדווה, ופתח ג' של מוחמד דחלאן - היריב הגולה של אבו מאזן, שנמצא כבר עשור באבו דאבי.
יוצא מצב שבסוף אם אני מגיע לקלפי כפלסטיני ואני נמנה עם הזרם הדתי-אסלאמי - יש לי רק אופציה אחת - להצביע לרשימה של חמאס. אם הייתם מצמידים לי אקדח לרקה ומבקשים ממני להמר, אז הייתי אומר שיש יותר סיכוי שאיכשהו הבחירות האלה, יידחו. וצריך לזכור את התחנה הבאה: אחרי הבחירות לפרלמנט ב-22 במאי, יש את הבחירות לנשיאות הפלסטינית ב-31 ביולי, חודשיים אחר כך. שם אני יכול לומר שגם אלה מקרב הפלסטינים שכן חושבים, והם לא רבים, שיהיו בחירות לפרלמנט בחודש הבא, בטוחים שלבחירות לנשיאות ביולי - לא נגיע.
