דיטה קראוס הייתה נערה כשהועברה עם משפחתה מגטו טרזין שבצ'כיה למחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו. בריאיון לליאת רגב בכאן רשת ב היא סיפרה על מה שעברה במחנה הריכוז: "סבלנו מרעב. אבא שלי היה איש צעיר, מת מרעב שישה שבועות אחרי שהגענו. הרעב מילא הכול. את המוח, האיברים, החלומות. זה מצב שהפך את האנשים לחיות".
האזינו לריאיון עם דיטה קראוס
"כשהגענו ירדנו מהקרונות והעבירו אותנו למקלחות וקעקעו עלינו את המספרים. בטרזין היינו 13 חודשים ובאושוויץ היינו שישה חודשים. אמא ואני נבחרנו לעבודה בגרמניה יחד עם 1,000 נשים", סיפרה קראוס. "הפשיטו אותנו וכל מה שהיה ברשותנו היו הבגדים על הגוף. אותו בגד עלינו במשך שישה חודשים וכף למרק. זה כל הרכוש שלנו".
דיטה, שהייתה נערה באותה תקופה, קיבלה בתור להיות ספרנית בבלוק בתור עבודה, והייתה אחראית על 12 ספרים שהיו ברשותה. "ישבתי על שרפרף קטן ולפניי היה קרש. המדריכים שלימדו את הקבוצות בסתר באו אליי לקחת ספרים. הם שימשו לאימון קריאה לילדים", סיפרה קראוס והוסיפה: "היו יתרונות בתפקיד. לא הייתי צריכה לעמוד בחוץ, בספירה היומית שהייתה במשך שעות. חוץ מזה, לפעמים נשאר לי ספר שאף אחד לא ביקש, אז הייתי יכולה לקרוא בו".
קראוס סיפרה על המרד שתוכנן באושוויץ, שאותו היה צריך להתחיל פרדי הירש שהיה אחראי על בלוק הילדים. לפי התכנון הוא היה צריך לשרוק, וזה היה הסימן להעלות באש את מחנה הריכוז. "באו אליו שייתן אות לתחילת המרד. הוא היה במתח ופחד שהילדים יישרפו. הוא ביקש מהרופאים משהו להרגעה. ביקש להחליט אם הוא שורק או לא. הרופאים נתנו לו כדורי שינה, אבל הוא קיבל בכוונה מנת יתר, כדי שלא ייתן את האות. אחרי זה הם העבירו אותו לתאי הגזים כשהוא בתרדמה".
"שמעתי את חוטפי המטוס צועקים בגרמנית – זה החזיר אותי לאושוויץ"
ד"ר יצחק הירש שרד את אושוויץ ו-30 שנה לאחר מכן היה מחטופי אנטבה. בריאיון עם יואב קרקובסקי ויאיר ויינרב בתוכנית "משדר החיים" בכאן רשת ב סיפר על הרגע שבו ההונגרים סגרו את היהודים בגטו, ושישה שבועות לאחר מכן הוא נלקח עם משפחתו למחנה ההשמדה בירקנאו. את אמו ואחותו לקחו מיד לתאי הגזים: "לא הספקנו להיפרד מהן".
האזינו למפגש בין יצחק הירש ורמי שטרן
הירש סיפר שרגע לפני הנסיעה הם החליטו לגזוז את צמותיה של אחותו לילי כי חששו שתיבדק בכינים: "היא הכניסה את הצמות לתיק – היא שמה שם גם כמה דברי ערך והביאה אותו לשכנה. כשנגמרה המלחמה, חזרנו אל השכנים לקחת את התיק – הם אמרו שהרוסים לקחו את דברי הערך, אך הצמות של לילי נשארו – זה היה הדבר היחיד שנשאר מכל המשפחה".
הירש שרד את המחנה, עלה לארץ והקים משפחה. יותר מ-30 שנה אחרי, ב-1976 עלה על טיסת אייר פראנס. שום דבר לא הכין אותו לכך ששנים רבות לאחר מכן, שכבר יש מדינה לעם היהודי, הוא ימצא את עצמו שבוי שוב, ועוד בידי גרמנים: "החוטפת צעקה בגרמנית טיפוסית לזו שהייתי רגיל לשמוע במחנה. זה החזיר אותי 30 שנה לאחור. צעקות נוראיות".
אחרי ההגעה לאנטבה הפרידו בין הנוסעים היהודים לשאר. הירש סיפר כי בין החטופים היה נווט בחיל האוויר: "הוא אמר שבשום אופן לא יכולים לבוא הנה לחלץ אותנו". הוא המשיך בהתרגשות: "השעה הייתה כבר מאוחרת, כבר ישנו. פתאום נשמעת ירייה אחת ואז עוד יריות רבות. אנשים רצו לכל עבר והיה שקט. פתאום נכנס בחור אחד ואמר: 'באנו לשחרר אתכם'. ואנחנו מבינים שאלה חיילי צבא ההגנה לישראל".
רמי שטרן, שהיה אז לוחם בסיירת מטכ"ל, ולקח חלק במבצע ההצלה נפגש עם הירש וסיפר: "לא חשבתי על המעמד, רק על הפרטים הטכניים. לא ידעתי איך נראית אפריקה או אנטבה. אפילו לא חשבתי על כך שאני עומד לשחרר יהודים. אני דור שני, הורי איבדו את כל משפחותיהם בשואה, לא חשבתי בכלל במונחים כאלה".
"ב-1995 נסעתי לאושוויץ למצעד החיים. פתאום, בקבוצה שלי, סיפרתי בפעם הראשונה בחיי את הסיפור הזה, את המסע לחופש מול המסע לחיים. הבנתי את הדומה והמשותף" אמר שטרן. "היום אני מבין שיצאתי לאנטבה בשביל להזכיר לעצמי את חשיבותה של מדינת ישראל. הבנתי שיש משהו שהוא מעבר לגבולות מדינת ישראל, מעבר למבצע הצבאי. לקחנו חלק במבצע להצלת יהודים".
"רק אחרי חודשיים ידעתי שהרגו את המשפחה שלי"
המשורר והסופר משה העליון גדל בסלוניקי והגיע למחנה הריכוז אושוויץ. בריאיון ליואב קרקובסקי ויאיר ויינרב הוא סיפר על הרגע שגילה שכל משפחתו נהרגה: "לא ידענו שהורגים אנשים. רק אחרי חודשיים ידעתי שהרגו את המשפחה שלי".
האזינו לריאיון עם משה העליון
העליון הגיע באפריל 1943 לאושוויץ והיה שם עד זמן קצר לפני שחרור המחנה. הוא סיפר על ההגעה לשם: "ירדנו כולם. סבא וסבתא שלי, דוד ודודה, אמא שלי, אחותי ואני. הגרמנים לקחו משפחה מסלוניקי שידעה גרמנית שתרגמה את הפקודות ללדינו. חילקו אותנו לקבוצות. דוד שלי ואני בקבוצה אחת והנשים בקבוצה אחרת. חשבנו מה לעשות עם אחותי. אמרנו למה להיפרד? שתלך עם כל הנשים. באותו הרגע דנו אותה למוות".
"לא ידענו שהורגים אנשים. עד שיום אחד אחרי העבודה פגשתי חבר שלי, שאמר לי הייתי בבירקנאו והביאו אותי לאושוויץ", המשיך העליון. "שאלתי אותו אם הוא ראה את אמא שלי? הוא ענה שלא יכל לראות אותם. כשניסיתי להבין למה, הוא הוא לקח אותי מחוץ לאושוויץ והראה לי את הקרמטוריום – והסביר פה שורפים את המתים. לא נפל לי האסימון". העליון סיפר כי ניסה לרמוז לו שבבירקנאו יש ארבע משרפות, והוא עדיין לא הבין את כוונתו: "בסוף הוא אמר לי שלפני ששורפים אותם. ככה רק אחרי חודשיים ידעתי שהרגו את המשפחה. לא היה לי מה לעשות, נכנסתי למיטה התכסיתי ובכיתי".
אחרי כמעט שנתיים באושוויץ עם שחרור המחנה, סיפר העליון הם עשו את דרכם חזרה ליוון. "באיטליה אנשי הבריגדה שכנעו אותנו לעלות לארץ. ביוון לא הייתי עד 1987. היה אסור לתת מפתח לשכנים. איזה שכן הסכים לקחת. מה עשו עם החפצים? אינני יודע. הבית שלי קיים עד היום".
"אנחנו המשפחה היחידה בסלובקיה שכולה ניצלנו וחזרה למדינה"
נפתלי פירסט, שורד שואה בין 88 מסלובקיה, הגיע לאושוויץ עם משפחתו באחד הטרנספורטים האחרונים לפני סוף המלחמה. "באושוויץ, אחרי שקיבלנו את המספרים, הופרדנו מאבא ואמא ונשארתי עם אחי שמואל לבד", סיפר פירסט בריאיון לרן בנימיני בתוכנית "הבוקר הזה" בכאן רשת ב. "אנחנו המשפחה היחידה בסלובקיה, שלמרות שהופרדנו – כולנו ניצלנו וחזרנו לסלובקיה אחרי השחרור". הוא סיפר על האיחוד ואמר: "כשהורה מוצא את הילדים שלו אחרי טראומה כזאת, אין מילים לתאר את הסיטואציה. גם אני בתור ילד, כשפגשתי את הוריי, אין אושר גדול מזה".
הוא הוסיף: "אל תסתכלו על שורדי השואה כאילו הם מסכנים. כל אחד שעבר את זה, היו לו כוחות בלתי אנושיים". על מצבם של שורדי השואה אמר: "כשאני יודע שיש מילוני דולרים של ישראל ששוכבים שם הרבה שנים, והם לא מיועדים לניצולי שואה. זה מקומם אותי"
