60 שנה למשפט אייכמן: שופטת העליון בדימוס דליה דורנר זוכרת שהגיעה כאישה צעירה לאולם הדיונים במשפטו של אדולף אייכמן. לימים היא שפטה פושע נאצי אחרי, דמיאניוק. "חינכו אותנו לאיזשהו זלזול בניצולים", סיפרה דורנר ליובל אלבשן בתוכנית מיוחדת בכאן רשת ב ליום השואה. "הם לא התנגדו, לא מרדו, כך חינכו אותנו בארץ הזאת. משפט אייכמן היה המקום הראשון בו הנוער הישראלי נתקל בשואה, והבין את המשמעות והנוראית שלה".
האם שופט יהודי יכול לשפוט בצדק צורר נאצי? | האזינו
הקשר של דורנר לשואה מתחיל במקום הרבה יותר אישי, בעלה שמואל היה ניצול שואה, מילדי טהראן, שביקש שלא לשמוע דבר על המשפטו של דמיאניוק. "האיש שלי לא רצה לחשוב על זה ולא רצה שאני אביא איתי שום דבר הביתה, אבל הבאתי הביתה", היא מודה. "אפילו שלא דיברתי, עצם הבעת הפנים שלי הספיקה".
"אם אתה לא יכול להתגבר אז אתה לא שופט – אתה פקיד"
המשפטים של אייכמן ודמיאניוק היו עצומי מימדים. השופטים נדרשו להתמודד עם מידע רב וכמות בלתי נתפסת של עדויות, אבל גם עם שאלה ערכית – האם שופט יהודי יכול לשפוט משפט צדק במקרה כזה, כשהנאשם הוא צורר נאצי? דורנר משיבה ללא היסוס שכן.
"היה לי קשה לדבר מרוב התרגשות וכעס": התובע במשפט אייכמן זוכר הכול
"התשובה היא כן, וזה הוכח", היא טוענת. "כתוב במקרא 'לא תכירו פנים במשפט', שופט מלאכתו לשפוט, זה התפקיד שלו. צריך להבין שמי שעוסק בשיפוט כמקצוע, הוא מתורגל. כמו שמכונאי מתורגל וטייס מתורגל. כולנו היינו שופטים ותיקים, עשרות שנים, אז לא נוכל להתגבר על זה? אם אתה לא יכול להתגבר אתה לא שופט – אתה פקיד". דורנר מוסיפה שעל אף שמשפטו של דמיאניוק היה מתוקשר, שיקוליה היום מקצועיים בלבד: "תאמין לי, מולי היה התיק, לא ראיתי את צלמים".
ועדיין, ההבנה שהנושא כה רגיש וכואב דרשה ממדינת ישראל וממערכת המשפט לבצע התאמות. במשפט אייכמן לדוגמה, לא נמצא עורך דין יהודי שיסכים לסנגר עליו. בישראל חשבו שלא ניתן למצוא יהודי שיוכל לסייע לאדם כזה ולהביע הזדהות. לכן החוק תוקן כך שיתאפשר לאזרח זר לשמש סנגור, וד"ר רוברט סרווציוס הגרמני ייצג את אייכמן במשפט.
"הטענה הראשונה שסרווציוס העלה הייתה ששופטים יהודים אינם יכולים לשפוט את אייכמן", דורנר נזכרת. "לכן הוא טען שצריך לקיים את המשפט בגרמניה או לערוך משפט בין-לאומי. השופטים דחו את הטענה".
זיכוי דמיאניוק: "גאה בשופטים שהצליחו לגייס את הכוח הנפשי"
בניגוד למשפטו של אייכמן שהסתיים בעונש מוות, דמיאניוק – שומר במחנה ההשמדה טרבלינקה שכונה "איוואן האיום" – הורשע ונידון למוות ב-1998, אך זוכה בבית המשפט העליון בשל ספקות שעלו לגבי זה שהוא אכן איוואן האיום. דמיאניוק זוכה מחמת הספק, וגורש בחזרה לארצות הברית. בסיום פסק הדין נכתב: "תם ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם".
דורנר סיפרה על התנהלות המשפט: "עד היום אני חושבת שדמיאניוק הוא איוואן האיום, לי אין ספקות. אבל זה הגיע לבית המשפט העליון שלנו, וחמישה שופטים – ובהם אהרן ברק, ניצול שואה – זיכו אותו פה אחד". היא הוסיפה שהיא גאה בבית המשפט העליון על שביצע את ההכרעה הדרמטית. "אני גאה בשופטים על שהיה להם את הכוח הנפשי ללכת לפי הכללים", היא הסבירה. "ברגע שנוצר ספק משפטי הם הצליחו לגייס את הכוח הנפשי ולומר 'תלך הביתה'".
דמיאניוק בפתיחת משפטו, 1987 (צילום: לע"מ)
עם זאת, היא נזכרת בכאב שליווה אותה עם הכרעת בית המשפט. "אני חושבת על העדים שלי, הניצולים. מה הם הרגישו כשבית המשפט העליון של המדינה שלהם זיכה את דמיאניוק, על אף שהם בטוחים שזה האיש. השופט מאיר שמגר אמר לי שזה הדבר הכי קשה שהוא עשה בחיים שלו".
השופט בדימוס צבי טל, ששפט לצד דורנר במשפט דמיאניוק, הסביר שבעיניו הסיבה שהעליון הפך את פסק הדין הייתה עונש המוות. "לו לא היה מדובר בעונש מוות, ייתכן שפסק הדין היה עדיין עומד על תילו", הוא טען. כשדורנר נשאלה אם התנגדה לעונש המוות היא הסבירה: "כשפסקנו בארכעה ראשונה את עונשו של דמיאניוק, אני ראיתי בזה משהו תאורטי. איך אפשר בכלל למצוא איזשהו עונש?"
לאורך השנים הושמעה ביקורת על כך שישראל, שהגדירה עצמה כמדינת העם היהודי, בסופו של דבר לא הביאה לדין רבים מהפושעים הנאצים. לדברי דורנר, מדובר בהחלטה עקרונית שקיבלה ההנהגה – ושהיא עצמה יכולה להבין אותה. "ישראל הקדישה את עצמה לבניית המדינה. את אייכמן הביאו כסמל, כי ראו שלא מבינים נכון את השואה. לכן רדפו אחריו ואחרי מנגלה, כי הם היו סמלים", היא מסבירה.
