בשנים האחרונות, מתחוללת מהפכה בקרב נשים במגזר הערבי כשרבות מהן יוצאות לעבוד ומהוות מקור פרנסה עיקרי בבית. משבר הקורונה אמנם פגע בשינוי שמתחולל, אך עדיין יש כמה מקומות שהצליחו לצלוח אותו ולא לוותר על המהפכה המתבקשת.
מכונות התפירה במפעל הטקסטיל בבית ג'ן לא חדלו לעבוד גם בימים הקשים ביותר של המגפה בשנה האחרונה. "למרות התנאים הקשים, תודה לאל, המשכנו לעבוד ולא הפסקנו", מספרת פוז שאהין, עובדת ב"מקט טקסטיל", בית ג'ן. "הנשים רצו לעזור למשפחות, לבעל, לילדים שלהן, לכן הן רצו להמשיך לעבוד".
כ-95% מעובדות המפעל הן נשים שהיו צריכות לאזן בין הבית, העבודה והבעל שבחל"ת. "הנשים היו צריכות לעמוד בכל האתגרים האלה", אומר קאנג' קבלאן, מנכ"ל "מקט טקסטיל". "לא הוצאנו הרבה עובדים לחל"ת. גם כשחלק מהם לא הגיעו כדי לאזן את השמירה על הקפסולות ועל מספר העובדים במפעל, היו לנו תופרות שהיו להן מכונות תפירה בבית והמשיכו לעבוד".
הקורונה אתגרה את 200 עובדות המפעל באתגר נוסף - התחרות עם הייבוא מחו"ל. "אנחנו צריכים שיכולות הייצור יהיו פה בישראל", אומר יונה קבלצ'וק, דירקטור לקוחות אסטרטגיים ב"מטריקס". בכל מדינות העולם ראו בתקופת הקורונה שעסקים התמודדו פתאום עם זה שאין קווי ייצור, אין קווי אספקה, מחירי התחבורה עלו בצורה דרמטית, וחייבים לדאוג שתהיה לנו יכולת ייצור מקומית". כדי להצליח להתגבר על הקושי עם הייבוא מחו"ל, המפעל שדרג את מכונות התפירה המסורתיות למכונות טכנולוגיות חדשות. "אנחנו רואים מכונת תפירה מסורתית שלקחנו ושדרגנו, ולמעשה היום היא מכונה שתומכת בתקנים המודרניים ביותר של התעשייה", מסביר יריב ענבר, מנהל חדשנות עסקית ב"מטריקס". הוא מסביר כיצד המכונה הפשוטה משתכללת ושומרת את כל הנתונים ואת כל הפעולות שנעשו בה.
המפעל בבית ג'ן אמנם הצליח לשמור על התעסוקה של כמעט כל עשרות העובדות שלו, אך מאז פרוץ המשבר, כאמור, רוב הנשים בחברה הערבית בישראל אינן בנות מזל כמו הנשים במפעל הזה. נשים רבות שיצאו לרכוש השכלה, לעבוד ולהביא משכורת נוספת לביתן - מצאו את עצמן חוזרות הביתה בגלל הקורונה.
השגרה הקבועה של ניבין תומא התחלקה בין העבודה לבית ונקטעה עם פרוץ המגפה: "הייתי קמה בבוקר מוקדם, מכינה ארוחת בוקר לילדים, הולכת לעבודה וחוזרת בצהריים. פתאום מגיעה הקורונה ומשביתה הכל". ניבין עבדה כ-15 שנים במשרד נסיעות, הענף שהיה בין הראשונים שנפגעו עם פרוץ המגפה. "אנחנו הענף הראשון שנפגע בקורונה והאחרון שאני חושבת שיחזור", היא אומרת. "זה קשה מבחינת הביטחון העצמי, אחרי כל כך הרבה שנים שאני יוצאת לעבוד, יש לי לקוחות ויש לי מה לעשות, ופתאום אני יושבת בבית עם פחות פרנסה. לשבור חיסכון זה לא קל, אחרי כל כך הרבה שנים שבונים עליו שיהיה לילדים בעתיד, זה קשה".
מיימון תומא, בעלה של ניבין, מעיד על הקושי שמחזיר אחורה לא רק את אשתו, אלא את כלל הנשים העובדות במגזר הערבי: "האישה הערבייה התחילה לפרוץ את הדרך קדימה, וזה מחזיר אותה עוד פעם, להיות תקועה בבית".
ניבין לא ויתרה על היציאה לעבודה. היא חישבה מסלול מחדש ונרשמה לקורס לבניית ציפורניים. את ההכשרה בתחום החדש עשתה במרכז איי-קאט בעכו. לדברי נעים עביד, מנכ"ל מרכז איי-קאט, נשים מובטלות שלא עובדות זכאיות לקבל מלגה מלאה במרכז. הן משלמות השתתפות עצמית בסך 500 שקלים, ולא משנה מה עלות הקורס. "רק כ-40% מהנשים הערביות עבדו והיה להן מקצוע", אומר נעים. "כמובן שהתקופה הזו רק החמירה את המצב, כי מדובר באוכלוסייה החלשה ביותר. אנחנו מדברים על מלחמת קיום בעצם. מנסים לכסות את המשכנתה, את הבית, את הדברים הבסיסיים לילדים, וכל שקל נוסף יכול לעשות רק טוב".
סינא ניג'ם, מדריכה במרכז איי טאק, אומרת שמלבד הדאגה הכספית והחשש מהלא ידוע, יש קושי גדול בלחזור לאחור אחרי ההתקדמות שעשו הנשים הערביות העובדות: "זה לא קל, זה לחזור לבית, לחזור לאותה נקודה שהאישה התחילה בה, אחרי שהאישה מתקדמת היא פתאום חוזרת לשבת בבית".
ניבין החליטה שהיא לא חוזרת אחורה, ובקרוב תקבל את התעודה ותוכל להתחיל לעסוק בביתה בתחום החדש שלמדה, בין אם תשוב לעסוק בתיירות ובין אם לא.
