עשור אחרי אסון הכרמל שבו נספו 44 בני אדם, סיפרה היום (שלישי) אמו של הנער אלעד ריבן שקיפח את חייו באותו יום, צביה ריבן, על השתלשלות האירועים ועל אישיותו של בנה: "ברגע ששמעתי שכבאים לכודים זה היה כמו אגרוף מבפנים". בתום חודש הנצחה וציון עשור לאסון, נערך היום, ללא קהל, הטקס השנתי המרכזי בהשתתפות נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה.
בריאיון לאסתי פרז בכאן רשת ב סיפרה ריבן על השתלשלות האירועים באותו בוקר: "השריפה התחילה בסביבות תשע, אלעד ראה אותה מחצר בית הספר שבו הוא למד והיה ברור לו שהוא הולך לעזור, לעשות מה שהוא יודע. הוא צלצל אליי וחשבתי שהוא מדווח לי מה היה בבגרות בלשון, אבל הוא אמר שיש שריפה בכרמל וביקש רשות ללכת לשם. הוא התייעץ איתנו על כל דבר, זה היה משהו נדיר".
האזינו לריאיון עם צביה ריבן בכאן רשת ב
"הסעתי אותו לאן שיכולתי עם הרכב", המשיכה לספר. "הוא לא חשב יותר מכמה שניות, הבין שלא יצליח להגיע איתי והחל ללכת ברגל כמה קילומטרים. לא שאלתי כלום, ראיתי את העשן העצום והבנתי מה קורה וגם את הרצון שלו להגיע הכי מהר שאפשר כדי לעזור. בעבר שאלתי אותו מה קורה בשריפות, הוא היה אומר לי - אל תדאגי, אנחנו מאחורי הכבאית, לא בקו הראשון, לא מכניסים אותנו לבית בוער, שומרים עלינו".
"השמיים נפלו עלי כשהדלקתי את הטלוויזיה בבית וראיתי שכבאים לכודים ליד כלא דמון" תיארה האם. "שעה קודם דיברתי איתו והוא אמר לי שהוא שם, זו הייתה השיחה האחרונה. פתחתי את הילקוט וראיתי שהוא לא אכל ולא שתה. קול מבוגר אמר לי - 'אנחנו נדאג לו'".
ריבן הסבירה את התחושה שליוותה אותה בשעות הראשונות לאסון: "ברגע ששמעתי שכבאים לכודים, הייתה לי תחושה ביולוגית, הרגשתי כאב בתחתית הבטן, כמו אגרוף מבפנים, וידעתי שקרה לו משהו והוא לא עונה לי לטלפון".
"יש לי הרגשת החמצה", הוסיפה. "של החיים שלו, של היכולות שלו, של החלומות שלו ושלנו. זה ילד שחלם להיות טייס, כבר בגיל 15 הוא ידע להמריא ולנחות, הוא עשה הכול לבדו. הוא ראה את העולם בעיניים של בוגר, של אחראי, של אחד מהחברה ולא רק יונק ממנה אלא נותן לה מעצמו, לכל אדם שפגש וביקש ממנו עזרה, וגם מי שלא ביקש קיבל ממנו בכמויות".
"לא שוכחים את מי שביקשו להציל חיים ושילמו בחייהם שלהם"
"אני זוכר היטב את היום הנורא ההוא", אמר ריבלין בנאום מוקלט בטקס. "את ההודעות הראשונות על השריפה בכרמל. הלב של כולנו היה איתכם בחנוכה ההוא. עשר שנים חלפו מאז האסון. התינוקות שנולדו כבר אחרי השריפה, אל תוך השכול, שלעולם לא יכירו את אבא - הם היום כבר כמעט בני עשר. הצבע הירוק שב אל ההר הירוק תמיד. אבל אנחנו לא שוכחים את יקיריכם שביקשו להציל חיים ושילמו על כך בחייהם".
השריפה, שמכונה "אסון הכרמל", הייתה דליקה נרחבת שפשטה על היערות באזור הכרמל בשנת 2010. כ-17 אלף בני אדם פונו מבתיהם ומיליוני עצים עלו באש. מאמץ הכיבוי נמשך ארבעה ימים. השריפה כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח של כ-25 אלף דונם בין עספיא לחיפה. הסתיו של אותה שנה התאפיין בתנאי יובש קיצוניים לאחר תקופה של כתשעה חודשים שבהם כמעט ולא ירדו משקעים. נוסף על כך, השריפה לובתה על ידי רוח יבשה.
בבוקר של יום חמישי, 2 בדצמבר 2010, הועברה אזהרה מהשירות המטאורולוגי אודות סכנת שריפות בשל תנאי מזג האוויר לכמה גורמים במערך הכבאות - אזהרה שהצטרפה לאזהרה קודמת שניתנה ביום שלפניו. בעקבות כך הוחלט להעמיד מטוסי כיבוי בכוננות החל מהשעה 12 בצהריים. בפועל לא הועברה ההוראה לחברות הפרטיות שהפעילו את מטוסי הכיבוי, ועל כן לא הועמדו המטוסים בכוננות.
אוטובוס שהוביל צוערים שנשלחו לתגבר את פינויים של אסירים נקלע לסופת אש בין מחצבות קדומים לבית אורן. האוטובוס נלכד באש ונשרף. נהגו ו-37 מבין 40 נוסעיו, רובם צוערי קורס הקצינים של שירות בתי הסוהר, נספו. באסון זה נספו גם שלושה כבאים, אחד מהם נער צופה אש, נהג האוטובוס, ושלושה קציני משטרה - ליאור בוקר, אהובה תומר, ויצחק מלינה, שניסו להציל את נוסעי האוטובוס הבוער.
