קיבוץ גלויות או אוסף של קלישאות? בישראל של ימינו ביטוי עצמי לובש צורות שונות, וגם אז, מאחורי כל בן אדם אפשר למצוא עוד הרבה מעבר למה שחשבנו עליו. סדרת הכתבות מתויגים באה לבחון יחד עם גיבוריה האם ההגדרות "שמאלנית", "מתנחלת", "בדואי", "רוסיה", "שמנה", "אתיופי" ו"נכה" באמת אומרות עלינו הכל, או שבכל זאת אפשר לראות משהו מעבר להגדרה?
עוברים מדרכה או מנסים לגעת: החיים של האיש הכי מקועקע בישראל
לנרי קונפורטי יש כ-500 קעקועים שמכסים את גופו, בתהליך שנפרש על פני 20 שנה. למרות שכל יציאה מהבית מלחיצה אותו - הוא לא מתחרט על כלום, ורק מחפש עור נקי שאפשר לצייר עליו. קונפורטי, בן 40 מרחובות, הוא הבחור הכי מקועקע בארץ. אפילו הוא עצמו מתקשה לספור כמה קעקועים יש לו: "אני לא יודע אם אני יכול להגיד, 500?". "התחלתי להתקעקע בגיל 18 וחצי, התוכנית הייתה שני שרוולים, עבודת גב", סיפר על הקעקועים הראשונים שעשה. "בכל מקום שאני יכול אני משתדל לעשות. להגיע לפנים, להגיע לכל נקודה שאין בה".
בגלל החזות הלא שגרתית שלו, הרבה פעמים היציאה מהבית מלווה בשאלות ברחוב: "שואלים אותי 'למה עשית את זה?'", הוא סיפר. במקרים מסויימים הוא אפילו נמנע מלבקר במקומות הומי אדם רק כי אנשים נועצים בו עיניים. "אלה שמעזים להגיב, לבוא פתאום ולגעת בי - זה מעצבן אותי". לכל מי שנרתע מהמראה שלו קונפורטי אומר: "אני לא בא לגנוב אותך, אני לא בא לרמות אותך, לא בא לרצוח אותך, אני חמוד".
"אחרי כמה שניות קלטתי - זאת אני, אני מתנחלת"
תמר אסרף, בת 46, עברה להתגורר ביישוב עלי וכבר התרגלה לשמוע שהיא גוזלת קרקעות, אבל לא מתכוונת לגרש אף פלסטיני מהבית שלו. היא מתגוררת במועצה האזורית מטה בנימין - אחת מתוך כחצי מיליון ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון. עם השנים, כבר התרגלה לדעות הקדומות שיש עליה ועל שכניה: "כורתים עצי זית, גוזלים קרקעות, זורקים אבנים על חיילים", היא משחזרת חלק מהעלבונות שהוטחו בה, "הבנות אצלכם לא משרתות בצבא, משריצות ויולדות ילדים. אתה באמת חושב שמישהי יכולה להיות בהיריון רק כי היא לוחמת את מלחמת הדמוגרפיה?", היא תוהה.
תמר, במקור תושבת רעננה, מספרת שזמן קצר לאחר שהעתיקה את מגוריה לעלי, שמעה ברדיו דיווח על מתנחלים שיידו אבנים על חיילי צה"ל. "אמרתי לעצמי 'איך המתנחלים האלה מתנהגים ככה?' ואז אחרי כמה שניות קלטתי - זאת אני, אני מתנחלת". עם זאת, היא מבהירה שהיא לא חלק מ"המתנחלים האלה" וכך גם שכניה. לדבריה, יש נטייה להכליל את המתנחליםעם זאת, הדבר היחידי שיכול למנוע את הדעות הקדומות הוא שיח והיכרות עם ציבור המתיישבים: "יש מחשבה שיש כאן משהו דמוני".
"אחרי שעלינו לארץ שאלתי את אמא מה זה זונה"
יוליה עלתה לארץ מרוסיה בשנת 1996, כשהייתה בת 6. היא התביישה בשם שלה ונהגה להתאמן בבית על המבטא - עד שכמעט נעלם. היום היא בת 30, וחוששת שהגזענות בחברה הישראלית תופנה גם כלפי הילדים שלה בעתיד: "כולם גזענים לכולם, כי כולם חוו גזענות בעצמם", היא אומרת ומשתפת בכינויים שהופנו אליה כילדה שגדלה בנתניה: "רוסיה מסריחה", "זונה", ו"אוכלת חזיר" הם רק חלק מהקללות. "שאלתי את אמא שלי מה זה 'זונה'. ילדה בת שש, שבע, שמונה - בכלל לא יודעת מה זה, ולמה אומרים את זה עליה. לקחתי את זה אישית", היא מספרת.
מלבד קללות וסטיגמות, יוליה זוכרת גם מקרים שבהם הגזענות השפיעה גם על קשרים עם גברים בחייה: "בגיל 18-19 יצאתי עם מישהו, שלושה שבועות. אמא שלו לא הכירה אותי בכלל, אבל הוא אמר שהיא לא מסכימה שנהיה ביחד כי שמעה שיש לי שם רוסי. היא אמרה שאני יכולה לדרדר אותו לדברים מסוימים, כי אני בטח גויה". היא מסכמת: "אם אתה מקלל בן אדם רק בגלל העדה שלו או המוצא שלו - אתה צריך להתבייש, ואם אתה גורם לו להתבייש במה שהוא - שאלוהים יסלח לך".
"אתם מכירים אותנו רק מהטלוויזיה": דינה רוצה שתכירו חרדים באמת
"החרדים הם בתחתית שרשרת המזון של המיעוטים בישראל", כך אומרת דינה טורנהיים בת ה-33, חרדית אשר מתגוררת בשכונה חרדית בלוד יחד עם בעלה וחמשת ילדיה. היא בעלת בעלת תואר שני, מרצה ועובדת בייעוץ זוגי, אך עדיין מרגישה כי היא סובלת מסטיגמות ושנאה חסרת פרופורציה רק על עצם היותה חרדית. היא מספרת בכאב על שמות הגנאי שנדבקו לחרדים: "דוסים מלוכלים, פרימיטיבים, חסרי השכלה, לא אוהבים את הילדים שלהם". אלו סטריאוטיפים שלטענתה עדיין מושרשים עמוק בחברה החילונית, כשאחת מהסיבות המרכזיות לכך, לדבריה, הוא האופן שבו מוצגת דמות החרדי בתקשורת. "חילונים מכירים חרדים רק מהטלוויזיה", היא אומרת.
הדבר שמכעיס אותה הכי הרבה היא תחושת הפטרונות שהיא מרגישה מצד החילונים. "אנשים חושבים שאנחנו חיים באיזה סוג של כלא, ושרק אם נגלה את האור בחוץ ננטוש את החרדיות שלנו", היא אומרת. "למה אתם חושבים שאתם יודעים מה טוב לנו? למה אתם חושבים שאתם צריכים להושיע אותנו?". בכל יום היא בוחרת בחרדיות שלה מחדש ולא מרגישה שום צורך להתנצל על כך: "אני מאמינה בחרדיות, אני אוהבת את החרדיות ואני מייחלת שהילדים שלי יהיו חרדים".
זוהר לא מבינה למה עושים עניין ממשקל
אין הערה שזוהר וסילויצקי לא שמעה על הגוף שלה, מהסביבה הקרובה וגם מזרים מוחלטים. היא בת 30, שוקלת 104 קילו של ביטחון עצמי, ומנהלת את "השמנמנות של זוריק" - קהילה תומכת עבור נשים בכל המידות, שבה היא מנסה להסביר שלאהוב את עצמך זה ממש לא עניין של משקל.
לדבריה, החברה הישראלית מאוד שמנופובית, מה שגורם להפרעות אכילה להרבה בחורות. "אני מעודדת אהבה עצמית. אפשר להתאבד על לרדת במשקל, אבל מה שחשוב זה להרגיש בריאה. יש גברים שהם חובבי נשים שמנות, והם בארון, הם מפחדים מה יגידו עליהם, ויש נשים שיוצאות לדייטים וחושבות שזה לא יילך כי הן שמנות - לא, זה לא עובד כי את משדרת שיש לך בעיה עם זה שאת שמנה. אם היית מגיעה כמו מלכה - זה לא היה אישיו", היא אומרת ומסכמת: "אני חושבת שלחיות חיים שלמים בלי לאכול חתיכת עוגה זה קצת בעסה".
כשמסתירים אותך מילדים ומתייחסים אליך כמו קבצן
"מהיום הראשון שלך בעולם, אתה נלחם על המקום שלך", אומר נתנאל יהודה-הלוי, שסובל מניוון שרירים מולד ומתנייד בעזרת כיסא גלגלים ממונע. נתנאל, בן 29 מראש העין, מספר על איך מלטפים לו את הראש, זורקים לו כסף ונותנים לו להרגיש לא קיים. אבל כשנתנאל הגיע לקצה הצוק, הוא הבטיח לעצמו שהוא כאן כדי לחיות - ראס בן אמו, כך נראית ההתמודדות היומיומית של נתנאל, שמבקש שלא תצקצקו בלשון על המוגבלות שלו.
"נכה זו כבר מילה שנייה לעני", מציין נתנאל שכיום הוא מרצה ומייעץ לחברות על נושא המוגבלויות והנגשת המרחב הציבורי. נוסף על כך, הוא סמנכ"ל השיווק ויחסי הציבור בחברת Palta - חברה שמתמחה בפתרונות אופנה לאנשים עם מוגבלויות."יש הרבה רגעים שאני מוצא את עצמי נושם עמוק - אתה רואה אבא, לוקח את הבן שלו ומרחיק אותו, אוסף אותו אליו רק כי עברת שם. זו לא תחושה כיפית. אתה מעצב אותו לפחד, לברוח, רק בגלל שהוא רואה אדם טיפה שונה ממנו".
"קראתי במילון שכושי זה עבד": להיות יוצא אתיופיה בישראל
30 שנה אחרי שעלה לישראל - ברוך אמברבר, בן 39 מפתח תקווה, עדיין נושא איתו את פצעי הקליטה. הוא עלה מאתיופיה ב-1991 כשהיה בן 10. הוא השתלב בחברה הישראלית, הקים עסק להפצה ולוגיסטיקה, אבל גם 20 שנה אחרי הוא זוכר את מה ששמע בשבוע הראשון בישראל: "'הנה כושים', 'תראו את הכושים האלה'", נזכר ברוך. "הלכתי למילון, וראיתי שכושי זה עבד. קיבלתי את הכאפה של החיים שלי". הוא לא מבין איך עם שעבר שואה עדיין לא מסוגל להכיל את מי ששונה ממנו ואומר: "החברה הישראלית יותר גזענית ממה שהיא חושבת, היא בכלל לא מודעת עד כמה".
גילויי הגזענות הלכו והחריפו עם השנים, אך ברוך מעיד כי יחד איתם למד להיות אדיש. אבל כשבתו חזרה מן הגן ושאלה אותו 'מה זה כושי', התקשה להתמודד. "לך תסביר לילדה בת חמש מה זה כושי", הוא אומר ומשתף כי אז חווה את הפחד הכי גדול עבורו - שגם ילדיו יסבלו. לדבריו, הגזענות קשורה בקשר הדוק לחינוך שילדים מקבלים בבית: "ילדים זה עם אכזר, אבל מי שעשה אותם כך זה ההורים שלהם".
"אתם מחבקי מחבלים": הצעקה שהצליחה לשבור את נילי
נילי מדרר כבר התרגלה ששולחים אותה לעזה אחרי שהיא חושפת את עמדותיה הפוליטיות, אבל ימים ספורים לפני הבחירות האחרונות, בתקרית מלאה טירוף וזעם - היא קלטה שכל זה יכול להיראות אחרת. היא אקטיביסטית ופעילת שמאל מירושלים, גדלה במשפחה ימנית אך זנחה את האידאולוגיה המשפחתית לטובת הצד השמאלי של המפה הפוליטית. את ההשלכות לכך היא עדיין נושאת עמה: "זוג חברים, שמכיר אותי מהצבא, פתאום מסתכל עלי כאילו אני מצורעת", היא מספרת, "ככה נקטעה חברות של חמש שנים".
מדרר בת ה-26 מפרטת את הכינויים להם זכתה ברשתות החברתיות וגם ברחוב על רקע עמדתה הפוליטית: "עוכרת ישראל", "חברה של ערבים" ו"בוגדת" הם רק חלק מהם. היא טוענת שהביטויים הקשים מייצגים את החוויה היומיומית של שמאלנים בישראל. "פעם אחת הרגשתי סכנה ממשית לחיי. זה היה בשוק מחנה יהודה בירושלים ביום שישי האחרון לפני הסיבוב השני של הבחירות", היא משחזרת. "הקיפו אותנו עשרות פעילים וצעקו לנו 'שמאלנים תחזרו לעזה'. פתאום הגיע מישהו עם מגאפון וצעק לנו שאנחנו מחבקי מחבלים". כשפעיל ליכוד כבן 60 נפל על הרצפה, היא התכופפה על מנת להושיט לו עזרה, בעוד פעיל ליכוד אחר צעק אחריה 'מחבלת, באת לסיים את העבודה'. "זה היה קשה ברמות, אין לי מילים", היא מספרת בדמעות.
"כמה גמלים יש לך?": למוחמד נמאס להתבייש במבטא
מוחמד אבו פריח נולד וגדל ברהט. בכיתה י' הוריו החליטו לשלוח אותו לבית הספר היהודי "אשל הנשיא", בו היה הבדואי היחיד. מוחמד מזכר באותם הימים: "היו צוחקים על המבטא שלי, אז בהתחלה כמעט ולא דיברתי". הוא סיים את לימודיו בהצלחה ובהמשך בחר בלימודי משפטים - אך החיכוך עם האוכולוסיה היהודית המשיך להעמיד אותו בסיטואציות "מגוחכות", כלשונו: "כמה כבשים יש לך? כמה גמלים יש לך? אתה גר באוהל? יש לך מים וחשמל בבית?", הן רק דוגמאות לחלק מהשאלות שבהן נתקל.
למרות הסטריאוטיפים והגזענות בחברה הישראלית, מוחמד שומר על אופטימיות: "רק חיים משותפים של האוכלוסיות בישראל יוכלו להעלים עם הזמן את הדעות הקדומות שנמצאות בכל פינה", הוא אומר ומשתף בסיטואציה לה הייתה השפעה ממשית עליו. בזמן מבצע "עופרת יצוקה" עבד מוחמד במרכז שירות לקוחות. באחד מימי הלחימה נשמע ברדיו דיווח על נפילת רקטה ברהט, עיר הולדתו ומגוריו: "אחד העובדים אמר 'יימח שמם' ו'מגיע להם'. רבנו וצעקנו עד שהמנהלת התערבה. הזדעזעתי כי זה הבית שלי".
