אחד הדברים העוצמתיים שחוויתי במהלך הצילומים זה הרגע שבו הכניסו אותנו אל הסימולטור והכבאים נכנסו עם הידיעה שיש לכודים בפנים. נכנסנו יחד איתם והטמפרטורה זינקה בהבזק של שניות לכמה מאות מעלות, ואתה מתחיל להזיע שם. אתה רואה איך הם עובדים, הראות כמעט אפס, העיניים שלך מתחילות להיות שטופות זיעה. זאת הייתה סיטואציה מטורפת. חם גיהינום בתוך הדבר הזה.
באותם רגעים אתה מתחיל להבין שכדי להיות לוחם אש כנראה אתה חייב להיות עם איזו שריטה מסוימת. הם באמת נכנסים אל המקומות שאנשים בורחים מהם.
התפתחות ענקית בבית אורן, שוויצריה הקטנה, אני מבקש כוחות דחוף למקום. תקשיבי טוב. בזיכרון הקולקטיבי שלנו. השריפה בכרמל ב-2010 נצרבה כאסון לאומי רגע של תפנית. אירוע שבו מערך הכיבוי בישראל כשל בכל המשימות המוטלות על הכתפיים שלו: לכבות שריפות, להציל חיי אדם, לשמור על הרכוש שלנו.
מאז 2010 קשה לי עם הריח הזה, ואני יודע שלא רק לי. לעוד הרבה כבאים קשה עם הריח הזה של שריפת היער. כי זה לוקח אותנו למקום הזה. עשר שנים אחרי, חזרנו אל הכרמל, לנסות להבין אם הלקחים הופקו. פגשנו את האנשים שהיו כאן. גם אני הייתי כאן, אני עדיין זוכר את האוטובוס המפויח בעיקול הדרך, זוכר אלונקות עמוסות בגופות. אני עדיין זוכר את הקושי לנשום, הרי אנחנו בימים של נגיף קורונה וזה רק ממחיש לנו עד כמה איתני הטבע יכולים להפתיע אותנו. עד כמה אנחנו יכולים להיות חסרי אונים. גם כשדברים מורכבים, גם כשדברים מלחיצים, גם כשדברים מעצבנים, תמיד אתה צריך לשדר קור רוח. כי ברגע שאתה קר רוח, אתה יודע לעשות את המשימה יותר טוב, לא יעזור כלום.
ביקרנו במכללה הארצית לכבאות. זה מוסד שהקימו אותו כחלק מהפקת הלקחים של שריפת הכרמל. צריך להתכונן. אנחנו לא מגיעים יותר למצבים שאנחנו לא מוכנים אליהם. זה מקום שבו מנסים להכשיר את הדור הבא של לוחמי האש. פגשנו שם צעירים חדורי מוטיבציה. לוקחים אותם לקצה בשביל ששם הם יגלו את האופי האמיתי. הם יגלו איך הם כן תומכים אחד בשני, איך הם כן לוקחים אחריות על אירוע. שאלת השאלות שתמיד ריחפה מעל: האם במגה-אירוע הבא, האנשים האלה יכולים באמת לתת מענה?
וממה שאני חוויתי במהלך ימי הצילום שהיו לנו בסדרה הזו, יש פה דור של לוחמי אש שלפחות רוצים להיות מוכנים לאירוע הבא ורוצים למזער את אלמנט ההפתעה. אולי לא נוכל למנוע את האסון הבא, אבל לפחות הם כן רוצים להגיע לשם כשהם יודעים מה מחכה להם.