הרב חיים דרוקמן, ממנהיגי הציונות הדתית, היה בן 6 ולמד בכיתה א' כאשר חולקה פולין בין ברית המועצות לגמניה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים החלו מתקרבים לעיירה שבה חי במזרח פולין נאלצה משפחתו לנוס והחליטה לעלות לארץ ישראל. בריאיון לאסתי פרז בתוכנית בחצי היום בכאן רשת ב, ערב יום זיכרון לשואה ולגבורה, סיפר היום (שני) הרב דרוקמן על התלאות שעבר בדרכו לארץ וכיצד קיבל לדבריו את חייו במתנה שלוש פעמים.
הפעם הראשונה אירעה לדבריו, כאשר הסתתרו בבית דודו: "ידענו שהנאצים מגיעים בכל פעם לעיר לעשות אקציה ולרצוח יהודים", מספר הרב דרוקמן. "אנחנו גרנו באזור יהודי, אבל דוד שלי גר באזור לאו דווקא יהודי. חפרנו בור מתחת לאדמה שאליו נכנסים דך ארון ומבפנים סוגרים את התחתית. מתוך דימיון שככה אפשר להינצל. שמענו שהנאצים אמורים להגיע אלינו מיד אחרי פסח, אז בפסח היינו אצל הדוד בבונקר. הנאצים הגיעו באיסרו חג הפסח. ישבנו בבונקר ושמענו שנכנסו לבית שבו היינו והיכו בקתות רובים חזק. כתוצאה מזה נפתחו דלתות הארון וסבתי השתעלה. היינו בטוחים שתופסים אותנו וזה הסוף שלנו אבל הם לא הרגישו ועזבו. עצרנו כולנו את הנשימה. למחרת נשארתי בבית הדוד. הוריי הלכו לבית שלנו. כל האזור היה שרוף. גוויות התגוללו ברחובות. אם היינו בבית שלנו לא היינו קיימים בכלל".
הרב דרוקמן סיפר על כיצד הבין כבר כילד בן שש את גודל הסכנה הנשקפת: "ידעתי את העובדה שהנאצים רוצים לרצוח את העם היהודי. ידעתי את זה כילד. כבר אז חשנו שאנחנו חייבים לברוח. אי אפשר להישאר, זה הסוף. הבונקר לא יעזור. היה צריך לשחד גוי שיהיה מוכן להעביר אותנו את הגבול. בינינו לרומניה הפריד נהר והיה מסוכן לעבור את הגבול. לא היה לנו כסף. לאמא שליה הייתה טבעת יהלום, היא עשתה את הכול. בסופו של דבר הבריחו אותנו באחד הלילות". באותו מסע, מספר הרב, קיבל את חייו במתנה בפעם השנייה: "אני זוכר את ההרגשה הזו עד היום. זה נהר אדיר. הוא עלה על גדותיו כל הזמן והייתי בטוח שאנחנו טובעים בנהר. בסופו של דבר הצלחנו לעבור והרגשתי בפעם השנייה שקיבלתי את החיים שלי במתנה".
לרומנים היו קשרים עם הנאצים אבל ברומניה, מספר דרוקמן, היה למשפחתו קצת יותר קל. "הוריי רצו להגיע לארץ ישראל. בשביל זה היה צריך סרטיפיקט. ישראל הייתה נעולה, האנגלים לא נתנו להיכנס ואנחנו לא זכינו לקבל סרטיפיקט. נכנסנו לעומק רומניה ושם קיבלנו הכרה כפליטים פולנים. היה זוג חשוך ילדים שקיבל סרטיפיקט אז ההורים מסרו אותי לידיהם שייקח אותי לארץ כדי להציל אותי. אני עד היום לא מבין איך הסכמתי לעזוב את הוריי באמצע המלחמה. לא היו פלאפונים, וואטסאפ, לא היה שום קשר. מי ידע אם נתראה אי פעם? אין לי הסבר אבל הסכמתי".
דרוקמן ובני הזוג הגיעו לנמל שממנו יצאו שלוש אוניות מעפילים. בני הזוג לא שמעו כאשר קראו בשמם לעלות לאוניה. כאשר הלך הגבר לברר לאיזו ספינה עליהם לעלות נאמר לו שאין יותר מקום באוניה והשלושה יצטרכו לחכות לאוניה הבאה. בדיעבד גילה הרב דרוקמן שבכך קיבל את חייו במתנה בפעם השלישית: "אני חייב לומר זאת בכאב, את האוניה שהינו אמורים לנסוע בה הנאצים הטביעו. לא נשארו ממנה ושוב קיבלתי את חיי במתנה. אדם שמרגיש שקיבל את חייו במתנה חייב לעשות עם זה משהו".
מרומניה הפליג דרוקמן לטורקיה ומשם הגיע ברכבת לארץ. "ברכבת הסתכלתי וראיתי שלט באותיות עבריות וראיתי שדה שיהודי עם זקן עם ציצית מתבדרת ברוח עובד בשדה. אמרתי לעצמי: עכשיו אני מאושר". בארץ שהה במוסד לילדים שהוקם במיוחד לקליטת ילדי השואה. הוא נזכר ברגע המרגש שבו נאמר לו כי הוריו, הגיעו ארצה ובאו לקחת אותו: "לא היה לי קשר עם הוריי כל המלחמה ולא ידעתי עליהם כלום. באחד הלילות העירו אותי לומר לי שהוריי הגיעו. זה היה אחרי המלחמה. חיכו שכל הילדים במוסד יישנו, היה מדובר ביתומים וכדי לא לפגוע ברגשות הילדים האחרים העירו אותי אחרי שכל הילדים האחרים נרדמו. עד היום אני זוכר את הרגע הזה. איזו גישה חינוכית אמיתית".
כשהוא מסתכל לאחור בגיל 87 נשאל הרב חיים דרוקמן מה היה אומר לילד חיימק'ה בן השש: "הייתי אומר לן שברוך השם, אחרי כל מה שעבר עליו יש הרבה מה להודות. ברוך השם על כל מה שזכה". לקראת יום העצמאות אומר הרב: "לעם ישראל אני רוצה לומר שזה דבר נפלא שיום הזיכרון לשואה סמוך ליום העצמאות. הרקע של יום השואה הוא פותח עיניים למה זכינו. איזה שינוי בתולדות ישראל. עם כל הבעיות שישנן הרי זה מהפך בתולדות ישראל". ומה הוא חושב על הקורונה? "נתגבר על זה, ברוך השם".
