יום אחד, אני מקווה שהקורונה תיעלם ואנחנו נוכל לחזור לשגרת החיים, שלא יודעת מה איתכם אני כבר ממש מתגעגעת אליה. אבל אז אולי מה שניקח איתנו הלאה, זה שאנחנו כבר לא ממש חייבים לצאת מהבית - גם אם אין בחוץ מגפה קטלנית שרק מחכה לחסל אותנו.
בואו נחשוב על זה: כמה זה באמת משנה את החיים שלנו? בשביל מה אנחנו באמת צריכים - אוכל ומים? כבר לא. גם לא בשביל לקנות רהיטים. הכול יגיע דרך האינטרנט. אתם יכולים לראות גם כל סרט, סדרה, הצגה וגם לנסוע ולטייל גם בחומה הסינית וגם בשאנז אליזה - וכל זה בלי לחטוף קורונה. יותר מחצי מיליארד תלמידים כבר הוכיחו שלא באמת צריך לצאת מהבית. הלמידה המקוונת בארץ, באיטליה, גם בסין, ובמדינות נוספות כבר הוכיחו שכשרוצים, יכולים גם ללמוד מהבית.
בסוף אולי נבין שלא צריך ללכת לעבודה בשביל אשכרה לעבוד. כבר עכשיו המניה של זום מזנקת בעשרות אחוזים. כי פשוט כולנו יושבים מול המחשב, מנהלים שיחות ועידה ופגישות דרך האינטרנט. אם אנחנו מתביישים בנוף של החדר, אנחנו יכולים לסדר לעצמנו מאחורה את קו הרקיע של תל אביב או ניו יורק או מה שרק נרצה. נכון, יש מקצועות שמחייבים אותך להיות בחדר עם אחרים. אבל ראינו כבר איך מנהלים ישיבות ממשלה דרך האינטרנט או דרך הטלפון. אפילו הרופאים כבר עושים את זה - ראיתם את חולי הקורונה בארץ טאבלט מדבר איתם.
האפיפיור פרנציסקוס הראה לנו שגם את התפילות אפשר להעביר לאונליין. גם הפסיכולוגים כבר עוברים לטפל במצוקות שלנו דרך המחשב. אם אתם דואגים כי ביטלו לכם את הג'וגינג היומי או המרתון החודשי - גם זה לא אומר שאתם חייבים להישאר כל היום על הכורסה. יש עולם שלם של אימונים, מיוגה ועד זומבה, שמחכים לכם ממש ממש במחשב או בטלוויזיה.
בקיצור, העולם בהסגר, זה מפחיד. זה מבאס להיות תקוע בין ארבעה קירות ולא לראות את סבא וסבתא. או לנשום אוויר רק כשמוציאים את הכלב או יוצאים לזרוק את הזבל. אבל היום, הבידוד נעשה כבר הרבה יותר נוח.