ברוך אמברבר, בן 39 מפתח תקווה, עלה לישראל ב-1991 כשהיה בן 10. הוא השתלב בחברה הישראלית, הקים עסק להפצה ולוגיסטיקה, אבל גם 20 שנה אחרי - פצעי הקליטה מסרבים להגליד. "בשבוע הראשון בישראל כבר שמענו 'הנה כושים', 'תראו את הכושים האלה'", נזכר אמברבר. "הלכתי למילון, וראיתי שכושי זה עבד. קיבלתי את הכאפה של החיים שלי".
גילויי הגזענות הלכו והחריפו עם השנים, וברוך מתאר בכאב את העלבונות שספג בגלל צבע עורו: "כושי מסריח", "אתם רוצחים את הנשים שלכם", "אתם בכלל יודעים לקרוא?", וגם - "מי אמר שאתם יהודים בכלל?". לטענתו, הסטיגמות והגזענות ליוו אותו כמעט בכל מקום בישראל.
אמברבר מעיד כי עם השנים למד להיות אדיש מול תופעות של גזענות, אבל התקשה להתמודד כשבתו חזרה מן הגן ושאלה אותו מה זה כושי: "לך תסביר לילדה בת חמש מה זה כושי". הוא מסביר שהוא יכול לעמוד בגילויי גזענות, אבל הפחד הכי גדול הוא שגם ילדיו יסבלו. לדבריו, הגזענות קשורה בקשר הדוק לחינוך שילדים מקבלים בבית: "ילדים זה עם אכזר, אבל מי שעשה אותם כך זה ההורים שלהם".
בפרק הקודם של מתויגים: מוחמד נולד וגדל ברהט, ובתיכון נשלח לבית ספר יהודי שבו היה הבדואי היחיד. לצד הסטריאוטיפים והגזענות שבהם נאבק, הוא טוען כי רק חיים משותפים יוכלו להעלים את הדעות הקדומות: "אם אנשים יכירו אחד את השני, הם יפסיקו לפחד".
