בשיח הציבורי על פגיעות מיניות מדברים על חקיקה ועל ענישה, כמובן שגם הסיפורים האישיים הם חלק חשוב, אבל תמיכת המשפחה היא זווית שלא מדוברת כמעט בכלל. פעמים רבות משפחות הנפגעים והנפגעות לא מסוגלות להכיל את הפגיעה, ואולי בלי להתכוון – בוחרות את הצד של הפוגע. לאורלי פרוינד, בת 52 מבאר שבע, זה מפריע. היא הקימה את עמותת "יחד מחושך לאור", שמעניקה לנפגעי תקיפה מינית טיפולים ממושכים ותחושה של ביחד.
אורלי בעצמה חוותה פגיעה מינית וניכור מצד המשפחה. בילדותה נפגעה מינית בידי דוד שלה, ונדהמה מהיעדר התמיכה וההבנה מצד המשפחה המורחבת שלה. כשהייתה בת 22 ושהפכה לראשונה לאם לילדה - החליטה לחשוף את הסיפור. "עד אז שמרתי את זה לעצמי", היא משחזרת, "אף אחד לא שאל אותי למה בגיל 16 הפסקתי לאכול. פשוט הסתגרתי, הרעבתי את עצמי, רציתי למות. התחתנתי וילדתי את בתי, ורק כשראיתי אותו בביקורים המשפחתיים, הבנתי שאני לא מסוגלת שהוא יהיה בסביבה של הבת שלי. סיפרתי למשפחה המורחבת, שפשוט לא הצליחה לתת לי את החיבוק שכל כך הייתי זקוקה לו".
הוריה של פרוינד תמכו בה, אבל המשפחה המורחבת הפנתה לה עורף: "דודה שלי אמרה לי שהוא יתאבד, גרמה לי להרגיש אשמה", מספרת אורלי. "חקיקה זה חשוב, בית משפט זה חשוב, אבל מה שאנחנו, הנפגעות והנפגעים הכי צריכים – זה את החיבוק של המשפחה". גם אחותה נפגעה מאותו דוד, בעלה של אחותה של אמה. אורלי חושדת שאולי ישנן בנות משפחה נוספות שנפגעו ממנו, "אבל איך הן אמורות לחשוף את הסוד ולקבל טיפול אם הן רואות שכשמספרים, המשפחה לא מקבלת את זה? ברור שבחורה כזאת תעדיף לשמור את הסיפור לעצמה".
הדוד הפוגע נשלח לכלא ושם סיים את חייו. כיום אורלי לא נמצאת בקשר עם בני ובנות המשפחה שלה: "התנתקנו לגמרי", היא אומרת. "אם אנשים רק היו יודעים כמה אנחנו צריכים את החיבוק של המשפחה שלנו, כמה זה חשוב לתהליך הריפוי שלנו. אפשר להמשיך לתמוך בפוגע אם הוא בן משפחה, אבל לעשות את זה דרך לקיחת אחריות, לגרום לו להודות ולבקש סליחה. בני משפחה צריכים להגיד לנפגעת: אנחנו מאמינים לך. זה מה שאני צריכה עד היום, את החיבוק הזה מהמשפחה. גם היום בגילי, אני עדיין אותה ילדה פגועה שלא קיבלה חיבוק".
