דפנה מורל, בת 31 מתל אביב, עברה שתי הפלות בתחילת שנות ה-20 לחייה. היא הייתה בזוגיות וידעה שהיא לא רוצה להביא לעולם את הילד. אך היא בעיקר זוכרת את החוויה, שהיא מגדירה כמשפילה, בוועדה המאשרת את ביצוע ההפלה. "הם כל הזמן רק מפקפקים בבחירה שלך", מספרת מורל.
"את יושבת על כיסא מול ארבעה אנשים ומתחילים לתחקר אותך: את בטוחה שאת לא רוצה לעשות אותו? את בטוחה שאת רוצה ללכת לעשות הפלה?", מתארת מורל את החוויה המפוקפקת. היא חושבת שהאשמת האישה בהריון לא רצוי הוא בעיקר תרוץ לכך שהאישה לא תחליט על עצמה, ומוסיפה: "אף אחד לא שאל את חבר שלי איך הוא הכניס אותי להיריון".
בהפלה הראשונה שעברה מורל, הוועדה אישרה את ההליך וקבעה לה תור שבועיים-שלושה מאוחר יותר, כדי שיהיה לה זמן לחשוב ולהתחרט. היא מתארת את התחושה של הריון לא רצוי כקשה במיוחד לגוף ולנפש, כאילו גודל בתוכה "טפיל". את ההפלה השנייה היא כבר ביצעה באופן פרטי, ולכן לא התייצבה בפני הוועדה, אלא רק נזקקה לאישור אחות ועובדת סוציאלית.
מורל אומרת שהיא מכירה הרבה נשים שעברו הפלות ושומרות את הדבר בסוד מתוך בושה. היא מספרת על תחושת הבוז שקיבלה מהרופאים על חוסר האחריות, וטוענת: "כאשר כל היום מאשימים אותך, הבושה מחלחלת פנימה".
