במשך שנים ידעתי שיש שם סיפור, אבל מה שפשוט מול אנשים זרים קשה הרבה יותר מול המשפחה, בכל פעם שישנתי אצל סבתא וסבא ושמתי לב שהם בקושי ישנים. כשבאתי לבקר אחרי בית הספר וסבא היה זורק איזה רבע סיפור, ידעתי שמשהו גדול מסתתר שם. סבא שלי נפטר כשהייתי בצבא, סבתא שלי, גניה וילדר, בת 96. סוף סוף העזתי לשאול אותה מה היה שם.
שאלתי אותה מדוע לא סיפרה לנכדים מה עברה במלחמה והיא ענתה: "לא רצו לשמוע. מי רצה לשמוע? אף אחד". סבתא נולדה בעיירה בפולין שנקראת בוריסלב, עיירה מבודדת שמוקפת ביערות. היא הייתה בת 16 כשהתחילה המלחמה ובעיירה היו כ-13 אלף יהודים. בסופה נשארו בקושי 2,000.
"המלחמה התחילה ב-1939. אז באו הגרמנים, אני זוכרת, על אופנועים. הם עשו שכונה שרק בה ליהודים מותר לגור", סיפרה וילדר. "היינו צריכים ללכת עם מגן דוד על היד. כל אחד פחד לצאת. הגרמנים היו מסתובבים על סוסים ברחוב, הם ראו מרחוק את היהודים".
אחרי שנתיים של חיים בגטו הקימו בעיר מחנה עבודה. "לא עשינו שם כלום, ישבתי ופחדתי", מספרת סבתי. "זה היה מחסן והיה שם רוח שאפשר היה למות. שם ישבנו, והיה חלון קטן. פתאום אני רואה גרמנים. אז הייתה האקציה הכי גדולה. לקחו אלפים, יהודים ומכרים שלי, כשבצד היו גרמנים עם רובים - לאושוויץ. את זה ראיתי דרך חלון קטן. כל רגע היה יכול להיכנס גרמני או אפילו מישהו אחר ולירות".
גניה וילדר ותומר ממיה בביתה
לאחר הגירוש הגדול החלו השמועות על חיסול מחנה העבודה, ומשפחתה של סבתי מחליטה שזה הזמן לברוח. יחד עם עוד 18 אנשים, וביניהם סבי, הם נמלטים ליער, חופרים שני בונקרים מתחת לאדמה ולא יוצאים משם במשך חצי שנה.
שאלתי אותה איך הם שרדו שם במשך הזמן? "תמיד אכלנו גריסים. אכלנו בבוקר, כי בלילה בישלנו, כדי שלא יראו את העשן. הגברים הלכו להביא אוכל ולא ידענו אם הם יחזרו עוד. רק גברים, אבא שלי לא, אבל סבא הלך. אז כבר היינו ביחד", ענתה.
בתוך תחושת פחד בלתי פוסקת, חיים במחנק ללא אוויר נולד הרומן שהחזיק חיים שלמים, ובסופו שתי בנות, חמישה נכדים ושישה נינים. "רצינו רק לעבור את המלחמה. דיברנו מה יהיה כשהיא תגמר. הוא היה איתי. אם אני בישלתי, אז הוא היה שם עצים בתנור".
"איך עברנו את זה? אני שואלת את עצמי. איך יכולנו לעבור משהו כזה? זה באמת נס שכל המשפחה ניצלה. לפעמים עצוב כל כך, מה שעברנו. אני עצובה לפעמים, אבל אני יודעת למה", הוסיפה וילדר.
כשנגמרה המלחמה לקח קצת זמן עד שהשמועה הגיע לבונקר. כך כמעט שלושה חודשים אחרי סיומה יצאו 24 יהודים מתוך האדמה וצעדו לאט לעיר שפעם הייתה ביתם. כל משפחתה של סבתי ניצלה, לקח להם עוד 10 שנים עד שהגיעו לארץ. סבי שהלך מזמן לעולמו השאיר את הסיפור שלו איתו. סיפור שכלל שחרור יהודים אחרים והבאתם לבונקר, עדות בשני משפטים בגרמניה נגד נאצים ועוד טלאי סיפורים ששמעתי כל פעם במקרה.
