אורנה בלונדהיים, מנהלת מרכז רפואי העמק בעפולה, אמרה היום (שני) כי במוסד הרפואי פתחו במבצע תרומות להקמת מחלקה פנימית חדשה, ופונים בראש ובראשונה לתושבי האזור למתן תרומות. "על כל אלף תושבים יש לנו חצי מכמות הרופאים וחצי מכמות המיטות", אמרה, "ואלף איש בצפון צריכים אותו דבר כמו אלף איש בתל אביב. לכן החלטנו לעשות מעשה, לדאוג לעצמנו ולא לחכות, ולכן אנחנו מקדישים מבצע תרומות מאוד ייחודי לטובת בניית פנימית חדשה עם תנאים אנושיים. אנחנו מבקשים תרומות מכולם אבל בראש ובראשונה מתושבי האזור, כי כל אחד מאיתנו עלול להגיע לרגע שהוא או בן משפחה שלו יזדקק. אני מצפה שכל אחד מתושבי האזור יתרום תרומה".
בריאיון לקרן נויבך בתכנית "סדר יום" בכאן רשת ב סיפרה מנהלת בית החולים כי "במשך הרבה שנים התבשמו מקבלי ההחלטות בישראל ממצבה הטוב של הרפואה בארץ, ולא שמו לב שהאוכלוסייה גדלה ומתבגרת ושהרבה מחלות הפכו לכרוניות". בריאיון לתוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך בכאן רשת ב, הסבירה בלונדהיים: "לא הוסיפו מיטות אשפוז, רופאים, אחיות - והיום אנחנו על סף תהום".
"הייתי רוצה לראות את תוכנית הבריאות של כל מפלגה ומפלגה, וכמובן שאני רוצה לראות תוכנית כזו מיושמת", הוסיפה מנהלת המרכז הרפואי. "בשנים האחרונות, לדעתי, ראינו פלסטרים ולא משהו יסודי שבאמת מטפל בבעיה. חייבים לדאוג לעוד משאבים למערכת הבריאות".
האזינו לריאיון המלא:
"זה לא עניין של חורף", הבהירה בלונדהיים, "החורף מסביר את המצוקה קצת, אבל יש עומסים בלתי נסבלים במיון ובפנימיות, זה מצב של עשור. הפער הולך וגדל ובאיזשהו שלב המערכת קורסת, היא כבר לא מתאימה לגודל האוכלוסייה ולהרכב שלה. אנחנו, כמדינה, לא משקיעים מספיק בבריאות. במדינת ישראל יש פחות מיטות לכל 1,000 בני אדם בהשוואה ל-OECD, והממוצע רק יורד בכל שנה. לו היו לנו במרכז הרפואי את ממוצע המיטות שיש ב-OECD, היינו צריכים עוד 150 מיטות. לא פלא שבשלב מסוים זה מתפרץ, ובפריפריה זה תמיד יותר גרוע".
חדווה עציוני, שאביה נפטר לפני שבועיים בבית החולים איכילוב, סיפרה בריאיון: "אבא שלי היה בן 83. היה אדם בריא, חזק, ספורטאי לשעבר, שוחה מדי יום, ממש בכושר. הגענו עם הכחלה באצבעות שלו, והתלבטנו אם לאשפז אותו אבל הראומטולוגית המליצה. התלבטנו כי חורף וידענו שיהיה עמוס. גם תוך כדי השהייה במיון התלבטנו. קודם כל - לעבור את התהליך הזוועתי במיון, שהוא 12 שעות. אבא שלי היה רעב, לא היה כיסא לשבת עליו. בסוף התפנה מקום באחת המחלקות, פנימית ט', אבל התברר שזה מקום במסדרון. השעה הייתה 23:30 בלילה וחיכינו שתתפנה מיטה. היינו במסדרון יום וחצי, כשכל המבקרים עוברים לידו ומסתכלים עליו. איש שמעולם לא אושפז, ומרגיש כל כך רע עם זה, צריך לספוג את הביזיון ואת העלבון. את כל הבדיקות הפיזיות שעשו לו - עשו מאחורי פרגוד".