שלחו אותך לתעד עבריין מין? תסרבי

רק עכשיו, 15 שנה אחרי גזר הדין, אני מסוגלת איכשהו להסתכל בלבן של העיניים למה שקרה. וזה לא היה טוב והתפרץ עוד שנים אחרי. אותות ההשפעה של הסיפור ניכרים ותואמים כמעט אחד לאחד את מה שכותבת הספרות המקצועית על המקרים הללו. זה שידעתי לאן אני מגיעה לא אומר שהייתי מוגנת. לא אומר שאני מרגישה מוגנת עד עכשיו.

************************

לטלטלות יש נטייה לתת את הקאמבק הכי מפואר בעיתוי הכי לא מתאים. כזה שמפוצץ את חלון הנפש אחרי שנים. מותיר אחריו שובל של זכוכיות פוצעות נשמה. כמעט 15 שנה אחרי גזר הדין של הרב שאליו נשלחתי כדי לעבור "טיפול" בעקבות תלונת אישה למערכת שבה עבדתי, העזתי בפעם הראשונה לקרוא מה כתוב שם. מתוך סקרנות הקשתי בתוכנה המשפטית "נבו" את השם: יחיאל נחום הלוי. 33 עמודים של בוקס לתוך הבטן. אחריהם הבנתי הכל. על התנהלות של מערכת המשפט אל מול נפגעות עבירה. על התנהלות של מערכת המשפט מולי אז. על הדברים שהתרחשו אצלי בחיים אחר כך.

בחורף ההוא הייתי תחקירנית מתחילה בתכנית תחקירים בערוץ 2, כשעוד היה ערוץ 2. בת 22. נסחבת עם מצלמות נסתרות בשלושה אוטובוסים מאולפני הרצליה לתפוס נוכלים בירושלים, בתל אביב, בחיפה. האמנתי שעבודה קשה תהפוך אותי לעיתונאית חוקרת. תפסתי גנבת של טלפונים ניידים. ספגתי מכות מאדם שהבטיח לגמול מסיגריות ועבד על כולם. תיעדתי רמאי נדל"ן. צילמתי אדם שכמעט ודרס אותי. אהבתי את העבודה. השקעתי בעבודה.

בישראל של 2004 תלונות של צופים עוד הגיעו באמצעות טלמסר. על הקו היא נשמעה שבירה ועצובה. הזמנתי אותה לפגישה. על הספה בחדר סיפרה בכאב על אדם שנגע בה. אדם שפגע בה. הגיעה אליו כי הוא היה רב מקובל או שזה לפחות מה שסיפר באותה תקופה. הוא יצליח להוציא אותה מהדיכאון, אמר לה. ולהביא לפתחה זוגיות טובה. היא סמכה עליו כל כך. קלישאת העיניים העצומות. העיניים היו עצומות גם כשבמקום לתת ברכה נגע בה תוך טענות שמדובר בחלק אינטגרלי מהטיפול. היא ישבה מבוישת. חסרת אונים. מרגישה שנחצו כל הקווים ולא יודעת מה לעשות. עכשיו העיניים שלה ננעצו בי.

"ראיית זהב". עורכי דין מרבים להשתמש במונח הזה בהקשר של מסמכים מיוחדים שמגיעים לפתחם, תיעוד או עדות מפתח שעשויים להשפיע על כל מהלך המשפט. האישה הזאת אמנם סיפרה מה עבר עליה אבל היה ברור שעדותה לבד לא מחזיקה. לא את האייטם, גם לא תלונה במשטרה. זאת מילה נגד מילה וזהו. דברים כאלה נחתמים בלא כלום. אלא אם כן, נשיג ראיית זהב.

הייתי עיתונאית טרום עידן מי טו המודרני, והימים היו ימי הרייטינג הכבירים של הערוץ המסחרי היחיד במדינה. זה שקידש את דודו טופז ו"פספוסים" וגם את המערכת שבה עבדתי, שהביאה אמת ועשתה גוד טיים בפריים טיים. ההנחה הייתה שאם רק אלך אל הרב בעצמי ואשמש פיתוי אנושי, נוכל לתפוס אותו. לאורך השנים שאלתי את עצמי לא מעט פעמים למה בעצם לא חשבתי פעמיים לפני שקבעתי איתו את הפגישה.

הגעתי בשעת בוקר. בתחילה ישבנו משני צידי השולחן. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי ראש נשנים ואף רוצה להחזיר אליי בן זוג אובד. הוא לא בזבז זמן והתחיל לדבר איתי על המראה החיצוני שלי. בשלב מסוים הוא קיבל שיחת טלפון ודיבר. תוך כדי הוא סימן לי עם היד לעבור לצד השני של השולחן. בשלב הזה הוא אחז במותניים שלי ובתנועה מהירה הפיל אותי על הברכיים שלו. הניח יד אחת, זאת שלא עסוקה בטלפון, על החזה שלי. הוא נגע בי לא רק שם  אבל זה לא באמת מה שחשוב עכשיו.

***

בשלב זה, אמרה התחקירנית לנאשם "לא כואב לי בציצי אלא בראש". הנאשם הודיע לתחקירנית כי היא זקוקה לטיפולים נוספים, שיהא בהם כדי להשיב אליה אהבתו האבודה של החבר, וכי, לצורך זה, עליה להביא לפגישה הבאה, בין היתר, שמן, פיתקית מחולצת החבר, ושערה מראשו של החבר. לפיכך, נקבעה פגישה נוספת למחרת היום. (מתוך גזר הדין במשפטו של הרב הלוי)

***

יצאתי מהבית שלו אדישה. הבכי הגיע כמה שעות אחר כך. בערב. לא הבנתי למה. הרי ידעתי בדיוק לאן אני נכנסת. התעלמתי. במפגש השני הרב כבר חיבק אותי מיד בהתחלה. הכניס את היד לתוך המכנסיים, יד נוספת על החזה. הכל קיבל אופי עוד יותר אגרסיבי מהפעם הראשונה. התנגדתי. הוא התעלם.

שתי מצלמות נסתרות היו שם. אחת הצבתי על השולחן. לונג שוט. השנייה נועדה למה שמכונה "צילומי תקריב". מאוחר יותר אשב בחדר העריכה ואצפה שוב בחומרים יחד עם עורך וידאו. שוב ושוב ושוב. לא היה וגם לא יהיה מביך מזה.

מאוחר יותר, בגזר הדין, יהיה כתוב שאמרתי לשופט, שלא יכולתי כעיתונאית לסבול את הגועל נפש הזה יותר והלכתי. "לא באתי להתעלל בעצמי". האמת הייתה מבאסת בהרבה. בדרך חזרה מהבית שלו עשיתי תאונה עם הרכב. הקאתי בלילה, לא הצלחתי לישון ובכל פעם שעצמתי את העיניים הרגשתי את האצבעות שלו, השמנות האלה, מטיילות לי על הגוף.

בפעם השלישית ביקשו ממני במערכת ללכת ולהתעמת איתו. ברור לי, במרחק הזמן, שכבת ה-36 שאני היום, הייתי מייעצת לתחקירנית בת ה-22 שלא ללכת על זה. מה פתאום. חס וחלילה. יהיו השלכות רבות לסבול מהן, הייתי נוזפת בעצמי. אבל אז מה חשבתי? שעד כאן כבר הגענו, עכשיו אי אפשר לסגת.

הגועל היה כבר גדול. ידעתי בדיוק לאן פניי וזה לא הפחית מתחושת הקבס. הרב ניסה שוב לחבק אותי. שוב נרתעתי. שאלתי אותו למה הוא מישש את החזה שלי, למה הוא נגע בגוף שלי. הוא הציע דיל בתמורה לשתיקה: אני רב ידוע, אמר. אחתן אותך בחינם.

כל מה שתיארתי עד עכשיו הוא בעיקר ההקדמה למה שבא אחר כך ושיכול לשפוך אור על האופן שבו מטפלים בנפגעות עבירה וגם על המחיר. זה שאני נאלצת לשלם עד היום למרות שהגעתי עם מודיעין מוקדם לפגיעה המינית. למרות שחשבתי שאני מוכנה לכך נפשית.

"לא יצאתי אותו דבר" 

הכתבה יצאה. ואז גם באו עוד מתלוננות. נפתחה חקירה. לכאורה, הצלחה מסחררת. בעקבות המתלוננות הגיעו שוטרים. ביקשו לגבות ממני עדות על הצילומים שאספתי. הכל היה טכני. יבשושי כמעט. אבל אחרי כמה חודשים, זומנתי לדוכן העדים בבית המשפט. לא עברתי הכנה נפשית. כמה לילות לפני לא נרדמתי. הקאתי. הגעתי עם סחרחורת שלא הכרתי קודם. רציתי מים. הייתי חייבת מים. לפתע הבחנתי בכבוד הרב המטריד יושב על ספסל הנאשמים. הסתכל עליי. בני המשפחה שלו גם. הם דיברו וכעסו והצביעו לעברי. התור שלי להעיד בבית המשפט הגיע. כשהייתי עיתונאית בתחילת הדרך הייתי משוכנעת שהמקצוע מגן עליי מהכל. שפנקס ועט הם תרופה חוצצת. הכל שטויות. מהעדות הזאת לא יצאתי אותו דבר.

דווקא עשה רושם שהשופט היה מאוד מבין וסובלני וקשוב. אבל בכל זאת, הוא היה גבר ויש לכך משקל במשפטים כאלה. והתביישתי. ואחזתי חזק בדוכן העדים כי פחדתי שאפול. כשהגיעה החקירה הנגדית הסנגור שלו לא הפסיק לשאול אותי שאלות על מין. ונכנס לי לנשמה ולחיים הפרטיים. ולתחתונים. זאת הייתה תחושה של התעללות לשמה. מאוחר יותר כינה השופט את החקירה שהמתלוננות ואני עברנו: "חקירת שתי וערב ארוכה, קשה, מביכה ופולשנית".

ב"פולשנית" אני מתארת לעצמי שכיוון גם לכך שהכל היה פתוח מול כולם. אני כותבת "כולם", ומתכוונת גם לרב ולמשפחתו שהאזינו קשב רב ולא חסכו שבטם תוך מתן העדות שלי. בעצם, אפשר להגיד שהמקום התנהל כמו שוק.

כל המתלוננות, ללא יוצא מן הכלל, ואף התחקירנית, נקלעו למצוקה קשה שעה שנדרשו, שוב ושוב, על ידי הסנגור, להתייחס, לפרטי פרטים אינטימיים ומביכים, תוך כדי קריאות ביניים מעליבות של הנאשם ובני משפחתו. כך למשל, בתגובה לעדות התחקירנית, כי הנאשם נגע בחזה, התפרץ הנאשם לעברה "אין לה כזה חזה גדול" (פרוטוקול גזר הדין, עמוד 240, שורה 32). ובמקום אחר: "אני במקומם הייתי שולח אחת שיש לה".           

אבל האקלים העוין לא היה העניין המקומם היחיד בהתנהלות בסיפור הזה. מתברר שאחרי כל הסבל שנאלצנו לעבור ולמרות ששתי מתלוננות בכלל סירבו לכך (איתי איש לא דיבר כי כעיתונאית אינני נתונה תחת מעמד של נפגעת עבירה), הפרקליטות סגרה על הסדר טיעון. כן, אחרי כל הראיות שהיו למכביר והעדויות הקשות, הפרקליטות ניסתה לחתוך עניינים. השופט תמה לפשר ההסדר, שהרי "נוכח הסבל שעברו המתלוננות וגם התחקירנית, לא נחסך מהן מאום". בסופו של דבר ההסדר בוטל ועל הרב יחיאל נחום הלוי הושתו שלוש שנות מאסר בפועל.

שליחות חשובה? 

אינני יודעת היכן המתלוננות היום, מה עבר עליהן מאז. כל מה שרציתי היה להתרחק משם. כל מה שרציתי היה להתנתק משם. מאז חלפו שנים. קראתי וערכתי בעצמי ריאיונות עם אינספור קורבנות עבירה. המשותף תמיד היה הטענה ולפיה מה שקורה בבית המשפט משול לאונס שני. ואני, לא מתוך מקום קורבני אני כותבת עכשיו כי את חיי שלי בניתי. ובכל זאת העובדות מדברות בעד עצמן: רק עכשיו, 15 שנה אחרי גזר הדין מסוגלת איכשהו להסתכל בלבן של העיניים למה שקרה. וזה לא היה טוב והתפרץ עוד שנים אחרי. אותות ההשפעה של הסיפור ניכרים ותואמים כמעט אחד לאחד את מה שכותבת הספרות המקצועית על המקרים הללו. זה שידעתי לאן אני מגיעה לא אומר שהייתי מוגנת. לא אומר שאני מרגישה מוגנת עד עכשיו.

רק לפני כמה שבועות קראתי ידיעה קטנה באתרי החדשות. 200 מילה לקוניות שמבשרות על הצלחה מפוארת של משטרת ישראל במיגור פשיעה מינית: שוטרת פיתוי לכדה פדופילים ברשת. היא גם נאלצה להיפגש איתם. "בעצמי הוטרדתי מינית", העידה בסרטון שהופץ. "למרות המחיר הנפשי", אמרה שוטרת אמיצה אחרת לפני חצי שנה, "לא אפסיק".

שליחות חשובה? בטוח. לא בטוח שזה שווה את המחיר הנפשי . מדי פעם עוד נזכרת באצבעות הפוצעות שלו, בחיים האישיים ואפילו כשסאונדמן מתקין לי מיקרופון על דש הבגד בעבודה. ואם אני כעיתונאית מרגישה ככה, גם אחרי שנים, מה מצבן של הנשים שנפלו קורבן ונאלצו להעיד?