הסיבות העיקריות שבגינן נפגעות ונפגעי תקיפה מינית אינם מתלוננים, הן קושי לשיים את האירוע כפגיעה מינית, תחושות אשמה עצמית, חשש מהסביבה וחוסר אמון במערכת החוק. כך עולה ממחקר של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית, שנערך בעקבות קמפיין #לא_התלוננתי ויוצג הערב (רביעי) בכנס משותף וראשון של האיגוד ולפרקליטות המדינה.
המחקר, שערכו ד"ר עו"ד כרמית קלר-חלמיש וד"ר ענבל פלג-קוריאט, ביקש לבחון את החסמים שמונעים מנפגעות ומנפגעים לשתף ולדווח על הפגיעות שעברו. זאת, על ידי בחינת 112 פוסטים שפורסמו ברשתות החברתיות בזמן קמפיין לא_התלוננתי. עוד סיבה מרכזית לכך שנפגעות ונפגעים לא התלוננו הייתה פערי מעמדות וכוחות בין הפוגע והנפגע. בסך הכל, ציינו החוקרות, הסיבות קשורות זו בזו וחלק גדול מהפוסטים תיארו כמה סיבות. לדברי עו"ד כרמית קלר-חלמיש, חינוך למודעות, הקניית ידע - ולא באמצעות הפחדות - יכולה להוביל לשינוי.
האזינו לריאיון עם בת עמי ברוט בכאן רשת ב
דר' בת עמי ברוט, ראש יחידת הסיוע הארצית לנפגעי עבירה בפרקליטות, אמרה בריאיון לאסתי פרז בתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב': "את הקשיים והחסמים שעלו במחקר אנחנו מכירים בפרקליטות היטב. כל פרקליט ופרקליטה שמטפלים בתיק של עבירות מין מכירים את הבושה, את תחושות האשמה של הנפגעות, את החרדה, את החשש מתגובות הסביבה. זה חשש שגם לאחר שמתלוננים וגם לאחר הההליך מתנהל צריך להתמודד איתו".
היא הוסיפה: "התפקיד שלנו, של הפרקליטים, מעבר לניהול ההליך... הוא גם להיות שם לצד הנפגעת, לדאוג לזכויות שלה. לדאוג לכך שהנפגעת תהיה מוגנת ככל האפשר. שהיא תסיים את ההליך בתחושה שהוא היה מכבד, שנתנו לה להשמיע את קולה".
בהתייחס להתיישנות בעבירות המין בישראל, אמרה ברוט: "גם לנפגעים ולנפגעות אנחנו אומרים - יש קושי לנהל תיק אחרי שנים רבות. התיישנות היא איזשהו מעצור, שנפגע גם יודע שהוא צריך לקבל החלטה עד לתקופה זו של ההתיישנות. תיקים בחלוף 30-20 שנה, קשה מאוד לנהל אותם, למצוא להם ראיות".
