כשאומרים לכם "דור שני לניצולי שואה" – מה עובר לכם בראש? אולי אתם חושבים על אנשים שהם בעצמם כבר מבוגרים למדי, בני 60 לערך, עם ילדים ונכדים לרוב. אבל יש גם דור שני אחר, דור של צעירים בני עשרים ושלושים, שגדלו בבתים של ניצולי שואה ולא תמיד היו מסוגלים לדבר על כך בפתיחות.
"אני זוכר שאמרתי בכיתה שאמא שלי ניצולת שואה והמורה לא האמינה לי", מספר יואב טייטלבאום, בן 33. "מאז לא דיברתי על זה עם אף אחד, לקח שנים עד שיכולתי לספר שאמא שלי הייתה במיידנק". ורד גולדמן, בת 23, בכלל לא ידעה שאבא שלה ניצול שואה, עד שהתחילה לשקוד על עבודת שורשים בבית הספר והתחילה להבין מה עבר על אבא שלה בילדותו: "אמרתי לו, 'בעצם היית ילד קטן כשהתחילה מלחמת העולם השנייה'", היא נזכרת, "ואז הוא התיישב והתחיל לספר לי".
אכן, במציאות שבה אנשים ונשים איבדו את משפחותיהם בשואה ונאלצו להתחיל מהתחלה ולפתוח פרק חדש בגיל לא צעיר – לא מעט ניצולים הקימו משפחות בגילים מבוגרים יחסית.
זה הצד האחר של הדור השני של ניצולי השואה: צעירים וצעירות שנאלצו להתמודד לא רק עם הזיכרונות הקשים של הוריהם, אלא גם עם חריגות חברתית מסוימת. "לקח לי זמן להבין כמה זה יוצא דופן", אומרת יהודית ויינברגר, בת 31. היא מספרת שכשמזמינים אותה ל"זיכרון בסלון" תמיד מעבר לקו יש סובלנות כזאת, השמורה למבוגרים בלבד: "יש לך איך להגיע? את תצטרכי עזרה במדרגות? ואז כשאני מגיעה כולם בהלם, לא מעכלים שאני זו שהגעתי לספר על השואה".
גרמניה שמתאהבת ביהודי ניצול שואה ומקימה איתו משפחה זה לא סיפור משפחתי שכיח, אבל עבור יהודית זה הכי טבעי: ההורים שלה פשוט התאהבו, ואמא שלה היא זו שדחפה את אבא שלה לכתוב עדות על השואה, לספר את הסיפור שלו. ויינברגר גדלה בבית שמח שהכל אפשרי בו, אבל יש לה אחיות בנות 70 מהפרק הקודם בחייו של אביה. "אין ספק שהן גדלו בבית שונה לגמרי, הסיפורים שהן מספרות על הילדות שלהן – שונים לגמרי מהסיפורים שלי. הבית שלי היה מכיל ואוהב ועם המון רגשות, ואחיות שלי מספרות על בית קשה ועצוב".
ומה עכשיו? ורד מקווה שהמדינה תשפר את היחס שלה לניצולי השואה, אלה שעוד נותרו - שצריכים להילחם על תקציבים וכסף לתרופות, למגורים ראויים ומה לא. "בלי העזרה שלי אני לא יודעת איך אבא שלי היה מסתדר היום", אומרת גולדמן. "הגיע הזמן שהמדינה תחזיר טובה לאלה שהקימו אותה".
