חברת הכנסת לשעבר וכלת פרס ישראל גאולה כהן הלכה הערב (רביעי) לעולמה בגיל 93. הלווייתה תתקיים מחר בשעה 13:30 בהר הזיתים בירושלים. השר צחי הנגבי כתב בטוויטר על פטירת אימו: "זכיתי לגדול במחיצת אישה דגולה, שכל חייה היו קודש לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות ולחינוך דור העתיד. אהבתה לעם לא האפילה על אהבתה כאם ומסירותה כסבתא לעידן, מתן, סתיו וליאב".
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר עם היוודע הבשורה: "קולה של גאולה כהן לא יידום. תמיד ננצור את זכרון פועלה הכביר למען חירות ישראל ואת מסירותה ואהבתה לארץ ישראל. היא שייכת לדור הנפילים ותישאר תמיד זכר ומופת לנו, ממשיכי דרכה". נתניהו שלח תנחומיו לבניה, בהם השר צחי הנגבי, "על האובדן הגדול".
"האש היוקדת של גאולה כבתה הלילה. לוחמת חירות ישראל ברובד העמוק של הרעיון שהייתה לי ולכולנו להשראה של עוצמה, מסירות ואהבת עם בארצו", אמר נשיא המדינה ראובן ריבלין. "נלך לאורה של האש הזו בשבילים שסללה ובאלה שנפרצו בכוחותיה ובזכות פועלה במחתרות, בפעילות למען ההתיישבות וכמחוקקת וכפרלמנטרית. צער לאומי של ממש".
כהן נולדה בשנת 1925 בתל אביב. אביה היה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל ואמה בת למשפחה שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. בבגרותה החלה לקחת חלק במאבק הציוני. זמן קצר לאחר הצטרפותה לאצ"ל, הצטרפה כהן ללח"י, שם הייתה קריינית בתחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית".
היא נעצרה על ידי הבריטים במהלך שידור חי בפברואר 1946 ונידונה לתשע שנות מאסר בבית הסוהר לנשים בבית לחם. ב-1947, ולאחר ניסיון בריחה כושל בו נורתה, כהן הצליחה להימלט מבית הסוהר שבמגרש הרוסים בירושלים.
כהן נישאה ללוחם הלח"י עמנואל הנגבי בשנת 1947, והשניים גידלו שני ילדים. אחד מהם הוא צחי הנגבי, מי שלימים הפך לשר וחבר כנסת מטעם המפלגות הליכוד וקדימה. בשנת 1962 השניים נפרדו.
כהן בהיותה חברת כנסת מובילה צעדה סביב העיר העתיקה ביום ירושלים ב-1989. צילום: צביקה ישראלי, לע"מ
לאחר קום המדינה שבה כהן לאקדמיה, שם סיימה תואר שני במקרא, ספרות ופילוסופיה, והמשיכה לכתוב טורים שבועיים בעיתונות. ב-1960 הוציאה לאור את ספרה הראשון -"סיפורה של לוחמת" - שתורגם למספר שפות.
כהן נבחרה בבחירות לכנסת השמינית בשנת 1974 מטעם מפלגת הליכוד, כשהיא שובצה במקום ה-35 במפלגה, מקום המיועד לנשים. היא שימשה חברת כנסת במשך 19 שנים רצופות. עד שנת 1977 הייתה גאולה כהן חברה בוועדת השירותים הציבוריים, חברה בוועדת הכנסת וחברה בוועדת החינוך והתרבות.
בכנסת התשיעית הקימה כהן את ועדת העלייה והקליטה ועמדה בראשה, זאת על רקע המאבק שהובילה למען עליית יהודי ברית המועצות אחרי מלחמת ששת הימים. במסגרתו, בין היתר, יזמה מסע הסברה בנושא מחוף-אל-חוף בארה"ב, מסע שהסתיים בשביתת רעב ליד בניין האו"ם והצליח לעורר הד בינלאומי מכריע במאבק לפתיחת שערי ברית המועצות.
כהן קורעת פיסת נייר המושווה להסכמי "קמפ דייויד", בזמן נאומו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בכנסת, 1979. צילום: יעקב סער, לע"מ
כהן פרשה מתנועת החירות שהרכיבה את הליכוד לאחר שהתנגדה לתהליך השלום עם מצרים שהיה כרוך בהחזרת שטחים. בשנת 1979 יסדה יחד עם חבר הכנסת משה שמיר את סיעת התחייה-בנא"י. הישגה הגדול היה חקיקת חוק יסוד ירושלים בשנת 1980 ברוב סוחף, שקבע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". שנה לאחר מכן נמנתה עם יוזמי חוק הגולן הקובע כי "המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן".
בבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981 היא התמודדה ברשימת מפלגת הימין תחייה, שובצה במקום השני, נבחרה בפעם השלישית ברציפות ושימשה חברת ועדת חוץ וביטחון. היא נבחרה שוב לכנסת מטעם מפלגת התחייה בבחירות שהתקיימו בשנת 1984. יחד עם חברת הכנסת עדנה סולודר היא יסדה ב-1987 את שדולת הח"כים למען יהונתן פולארד, ושתיהן היו הראשונות שביקרו אותו ואת רעייתו בכלא בארצות הברית. ב-1990 הן אף העלו בכנסת את הדרישה להעניק להם אזרחות ישראלית.
עד שנת 1990 שימשה כהן חברת אופוזיציה, אך לאחר כישלון "התרגיל המסריח" והתפרקות ממשלת האחדות בין הליכוד למערך, שבה כהן לקואליציית ימין-חרדים צרה ושימשה סגנית שר המדע והטכנולוגיה. בתפקיד זה כיהנה כשנה בלבד, אז פרשה מהממשלה בגלל השתתפות ישראל בוועידת מדריד. כהן שימשה כחברת כנסת עד 1992, ולא הצליחה להיבחר שוב לאחר שמפלגתה, התחייה, לא עברה את אחוז החסימה. אחרי ההפסד, שבה כהן לליכוד, ובבחירות המקדימות לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-14 לקראת הבחירות לכנסת בשנת 1996 היא הגיעה למקום ה-22 ושובצה במקום לא ריאלי ברשימה.
בשנת 1994 עברה להתגורר חלקית בקריית ארבע כדי לחזק את רוחם של התושבים שסבלו מהתנכלויות ערבים. ב-1998 היא הקימה בירושלים את בית מורשת המשורר אורי צבי גרינברג והיא ניהלה אותו בהתנדבות. בשנת 2003 זכתה כהן בפרס ישראל, כאשר בנימוקי הוועדה נכתב: "מפעל חייה של גאולה כהן - כלוחמת בלח"י, כסופרת, כעיתונאית, כחברת כנסת, כיוזמת וכמובילה של מפעלים תרבותיים וחינוכיים וכפעילה במאבקים למען קליטת עלייה מברית המועצות ומאתיופיה - הוא התגייסות מוחלטת ונדירה לשירות העם והמדינה". עוד נכתב, כי "דמותה הייחודית, דבקותה בעקרונותיה ונכונותה לשלם על כך מחיר הם מקור השראה לציבור רחב ומקור להערכה גם של מי שחולקים על עמדותיה ועל דרכה".
גאולה כהן בטקס לכבוד דונה גרציה, 2010. (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים" וב-2014 הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל.
פוליטיקאים ואנשי ציבור מכלל גווני הקשת הפוליטית הגיבו לבשורה על מותה והביעו צערם. "גאולה כהן הייתה לוחמת עם נשמה גדולה למען ארץ ישראל השלמה", כתב השר נפתלי בנט. "אידיאליסטית שאהבה את עמה ואת ארצה. היא תחסר לעם ישראל".
השר בצלאל סמוטריץ' אמר כי "גאולה ז"ל הייתה מנהיגה, אשת ארץ ישראל השלמה ולוחמת צדק מדור נפילים", וחתם: "איפה ישנם עוד אנשים?".
"גם מהצד ההפוך של המפה הפוליטית אי אפשר שלא להעריך את הדבקות האידיאולוגית, הנאמנות לדרך והנחישות להוביל אותה", אמרה יושבת ראש מרצ תמר זנדברג, ומסרה את תנחומיה למשפחה. גם יושב ראש מפלגת העבודה ספד לה ומסר כי "כהן הייתה יריבה אידאולוגית, אך הערכתי אותה על דביקותה בתפישות עולמה".
חבר הכנסת צבי האוזר כתב: "זכיתי להכיר וללמוד מאישה שהייתה לאגדה עוד בחייה. לוחמת חרות ישראל שחלמה על גאולה והגשימה. מי שיישמה בכל רגע בחייה את הצו : ׳לא ינום ולא יישן שומר ישראל׳. נוחי על משכבך בשלום גאולה. תודה והוקרה על שרות מסור ונאמן לעמך ולארצך".
