היום (רביעי) מצויין יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. פרשה המעוררת מחלוקות ויצרים גם לאחר שבעה עשורים. בריאיון לקלמן ליבסקינד ואסף ליברמן בכאן רשת ב, שלל החוקר ד"ר דב לויטן מאוניברסיטת בר אילן את הטענה כי מדינת ישראל ביצעה חטיפות או העלימה ילדים: "אני קובע נחרצות - נכון להיום, לא מצאו ולו ילד חטוף אחד. אני גם אומר שלא ימצאו. זה לא אומר שמדינת ישראל לא עשתה טעויות בראשית שנות ה-50".
לדברי ד"ר לויטן, "אני חוקר את הפרשה הזו קרוב ל-40 שנה. התחלתי כבר בסוף שנות ה-70. חקרתי, ראיינתי הורים שלוש פעמים בהפרשים של עשר שנים. וכל פעם אני מקבל סיפור אחר, בדרך כלל הוא יותר ויותר חמור. העדויות הולכות ומשתנות. אם אתה לוקח אותה משפחה, איך שהגישה את התלונה שלה בשנות ה-60, ואתה משווה את זה עם אותו ילד בשנות ה-80 ואז בשנות ה-90 - אתה תראה סיפור שונה".
"יש כאן עניין של זיכרון קולקטיבי ויצירת אווירה", הוא הסביר את הפערים. "היו שלוש ועדות חקירה, אנחנו 70 שנה אחרי, ולא נמצא ולו ילד אחד, אז איך זה שהנושא עדיין עולה?", הוא תהה. לדבריו, "היום יש הרבה מאוד פעילות ומניעים פוליטיים, משמאל ומימין, שמנסים לעשות מהפרשה הון פוליטי ברמה האישית - כמו השרים הנגבי וגמליאל".
ד"ר לויטן אף מאשים: "הרב עוזי משולם - בגללו ולחובתו מותו של השוטר שלומי אסולין בכניסתו לביתו המבוצר ביהוד. אבל הוא לא היחיד. גם נתן שיפריס אחראי למותו, כי הוא היה בבית". בשל עמדותיו בפרשה, הוא מעיד: "ספגתי ביקורת ואיומים, ניסיונות להפריע לי פיזית בהופעה בכנסים אקדמיים ומבול של התקפות נבזיות ברשתות החברתיות. פניתי לעורך דין בלית ברירה, הגשתי שלוש תביעות משפטיות, וזכיתי בכולן".
לטענתו, "ועדת קדמי קיבלה את המסמכים המדוברים ממני, ואף פרסמתי חלק גדול מהם כבר ב-1983. אנחנו לומדים מהם שהייתה אנדרלמוסיה מוחלטת בשנים של העלייה הגדולה, באופן מובהק ב-1949 כאשר מגיעים 35 אלף, הם מגיעים במצב הקשה ביותר מבחינה פיזית, רפואית. חלק גדול מהם הצטופפו במחנה מעבר נוראי ליד עדן, הייתה שם תמותה גדולה, גם של מבוגרים ובמיוחד של ילדים. ראשי המדינה התכנסו ואמרו 'אולי כדאי להשאיר אותם שם, אנחנו לא נוכל לטפל בהם'. ואז בן גוריון קם ואמר - 'הם מתים שם כמו זבובים, חייבים להעלות אותם מייד', וזה מה שעשו. הבעיה הייתה של שיטת הקליטה באמצעות מודרניזציה, אנדרלמוסיה, וגם של לא מעט התנשאות מצד הממסד הקולט. אבל לא היה שום ניסיון לחטוף ולו ילד אחד".
מנגד, ד"ר נתן שיפריס, שנשא עונש מאסר בעקבות מעורבותו בפרשה, אמר כי בספרו החדש 'ילדי הלך לאן', הוא מציג 2,050 מקרי היעלמות שיטתיים של ילדים מכ-65 מוסדות סגורים של המדינה ברחבי הארץ. "זה בעצם המחקר האקדמי הראשון על הפרשה", הוא הכריז. לדבריו, "יש כאן כיום עשרות חטופים שחיים בארץ ורובם יצאו מהארץ".
ד"ר שיפריס טען כי עלייתם של יהודי תימן הייתה באמצעות "כור דיכוי". "בן גוריון אמר להעלות אותם ללא דיחוי, ונפתחה רכבת אווירית. אבל הוא גם אמר שצריך לאסוף את הילדים בשיטתיות ממשפחותיהם כי 'אימותיהן לא יודעות לטפל בהם', לבודד ולהרחיק אותם מהן".
הוא שלל את הטענה כי היעלמות הילדים והרישומים הסותרים לגבי גורלם במסמכים הייתה תוצאה של אנדרלמוסיה בלבד, כפי שטען ד"ר לויטן. "התזה שהייתה אנדרלמוסיה היא כושלת ומופרכת. ממסדית, היה סדר מופלא. כל כפית שהוצאה ממוסדות רפואיים הייתה נרשמת. התמותה הגדולה לא הייתה הסיבה להיעלמות, אלא שבעקבותיה אמרו 'אנחנו ניקח את הילדים ונטפל בהם'. התפיסה הייתה מאוד גזענית ולקחו ילדים מהורים שידעו לטפל בהם טוב מאוד".
