מוחמד אבו פריח נולד וגדל בעיר הבדואית רהט, והצטרף בכיתה י' לבית הספר היהודי "אשל הנשיא" בדרום הארץ. "ההורים שלי החליטו לשלוח אותי לבית ספר יהודי, שם הייתי התלמיד הבדואי היחידי בשכבה", נזכר מוחמד ומוסיף: "היו צוחקים על המבטא שלי, אז בהתחלה כמעט ולא דיברתי". הוא סיים את לימודיו בהצלחה ובהמשך בחר בלימודי משפטים – אך החיכוך עם האוכולוסיה היהודית המשיך להעמיד אותו בסיטואציות "מגוחכות", כלשונו: "כמה כבשים יש לך? כמה גמלים יש לך? אתה גר באוהל? יש לך מים וחשמל בבית?", הן רק דוגמאות לחלק מהשאלות שבהן נתקל מוחמד.
מלבד הסטיגמות שדבקו בו בגלל היותו בדואי, מעיד אבו פריח גם על סיטואציות בהן לדעות הקדומות הייתה השפעה ממשית עליו. בזמן מבצע "עופרת יצוקה" עבד מוחמד במרכז שירות לקוחות. באחד מימי הלחימה נשמע ברדיו דיווח על נפילת רקטה ברהט, עיר הולדתו ומגוריו: "אחד העובדים אמר 'יימח שמם' ו'מגיע להם'. הזדעזעתי כי זה הבית שלי. רבנו וצעקנו עד שהמנהלת התערבה".
למרות הסטריאוטיפים והגזענות בחברה הישראלית, מוחמד שומר על אופטימיות ולטענתו רק חיים משותפים של האוכלוסיות בישראל יוכלו להעלים עם הזמן את הדעות הקדומות שנמצאות בכל פינה. "אם אנשים יכירו אחד את השני, הם יפסיקו לפחד", הוא אומר. לסיום, פונה מוחמד אל הטוקביסקט הישראלי הממוצע: "כל מי שיגיד עכשיו 'אם כל כך רע לכם לכו לעזה או לסוריה' - אני מזמין אותו אליי לשתות כוס קפה".
