בבית עמותת הלל בירושלים יושבים לשיעור פרטי בחשבון אינטגרלי אברהם והמורה רותי. אם זה נראה לכם קשה עבורכם, חשבו מה זה עבור אברהם, בן 23 שלא למד מימיו חשבון ואנגלית, אבל נחוש להתקבל עכשיו ללימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה.
"גדלתי בטבריה ולמדתי בתלמוד תורה, כמו כל חרדי", הוא מספר. "למדתי בבני ברק. אתה יושב באוטובוס שעתיים מטבריה לבני ברק ושומע אנשים מדברים. אתה נחשף לדברים ומנסה להבין אותם ולא יודע. בשלב מסוים פשוט אמרתי להורים שלי - אני חוזר לבית. עברתי עם ההורים שלי טלטלה, היו שם הרבה מלחמות. בסוף מצאתי את עצמי גר אצל אחותי בירושלים בגיל 15 וחצי".
הסיפור של אברהם כבר לא כל כך נדיר. הנתונים מראים על עלייה מתמדת בשיעור היוצאים בשאלה מתוך המגזר החרדי. צעירים שרוצים ללמוד תואר ולהשיג עבודה טובה מבלי שיש להם את הכלים הבסיסיים ביותר של לימודי ליבה. "אני לא עובד כרגע תקופה ארוכה", אברהם מספר. "פירקתי הרבה מהחסכונות שהיו לי, אבל אין לי מה לעשות, אם לא, אני לא אצליח ללמוד בוודאות".
אבל המסה הגדולה של הצעירים החרדים עדיין נשארת בתוך המסגרת החברתית הזו. השאלה היא אם גם הם יכולים להיכנס למעגל התעסוקה, כשהמדינה ממשיכה לתמרץ כלכלית את מוסדות החינוך החרדיים שלא מלמדים ליבה. במכללה אורט בירושלים מנסים לגשר על הפער. כחלק מפרויקט "MeGo", תוכנית להכשרת גברים חרדים בהייטק, לומדים צעירים בתוך שנה וחצי אנגלית, מתמטיקה ושפות תכנות. מנהל התוכנית, איציק קרומבי, אומר: "הסיפור הרבה יותר גדול מלימודי ליבה, ואם לא נפתור אותו אנחנו נהיה בבעיה קשה".
"בעוד 20 שנה החברה החרדית תהיה 20%-25% מהאוכלוסייה", קרומבי אומר. "כשאחוז התעסוקה כל כך נמוך והשכר של אלה שכן עובדים הוא נמוך כמעט בחצי מהשכר הממוצע של גברים יהודים שאינם חרדים – איך החברה החרדית תהיה מסוגלת לחיות בצורה כזאת? אני חושב שאנחנו בצומת הכרעה היסטרית".
הצעירים החרדים בכיתה של קרומבי מבינים את זה לבד. הם לא זקוקים לשוט כמו שלילת תקציבים כדי לצאת לעבוד, הם בעצמם כבר רוצים שינוי. רק שלא הכול תלוי בהם. "יש היום ואקום בין הצרכים והרצונות למה שקורה בשטח", אומר קרומבי. "אנשים מתחילים להגיד: אני רוצה שייתנו לי הזדמנות לעשות דברים אחרים".
אני מכיר אנשים מהפלגים הכי קיצוניים במאה שערים שלומדים עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, ומשמשים מטפלים בקהילה. אולי לך זה נראה מובן מאליו, כאחד שגר שם, זה לא ייאמן
מוטי בר לב, מומחה לחברה החרדית, עובד בין היתר כמדריך סיורים בשכונות החרדיות בירושלים. הידע שלו אינו רק אקדמי, הוא בא משם. עד גיל 21 גדל וחי כחרדי במאה שערים והוא מזהה ברחובות הללו שינויים טקטוניים. "ישנה הבנה שחיי עוני לא רק שלא מועילים מבחינה רוחנית אלא גם מזיקים, זה מזיק לאנשים מבחינה פסיכולוגית", הוא אומר.
בר לך המשיך: "בעוד 10 שנים אתה תפגוש את המחזורים הללו, חלק לא מבוטל יהיו רואי חשבון, עורכי דין, אולי עובדים סוציאליים. המציאות דוחקת בהם. אם לפני 10–20 שנה אישור מהרב לצאת לעבודה היה נדיר, היום מדובר במסות. אני אישית מכיר אנשים ממאה שערים מהפלגים הכי קיצוניים שלומדים עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, ומשמשים מטפלים בקהילה. אולי לך זה נראה מובן מאליו, כאחד שגר שם, זה לא ייאמן".
"הסיפור הוא בין היתר השליטה באופי החינוך", טוען קרומבי. "חרדים אומרים: אני לא רוצה לתת למשרד החינוך לנהל לי ולהחליט לי איך ייראה החינוך שלי. אנחנו נותנים פה הזדמנות לצעירים חרדים להשתלב בהייטק בלי לוותר על מי שהם. אני לא מנסה לשנות אותו, לגעת בערכים שלו, אני לא מנסה לגעת בשום דבר. ככל שיש יותר דברים כאלה, בסופו של דבר אני חושב שזה יותר יעבוד".
