רותי מונדר ששוחררה משבי חמאס בעזה, שוחחה עם אסתי פרז היום (ראשון) בתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב, וסיפרה על הגעגועים לאיש שלה, אברהם, שנותר בשבי - וההסתגלות לחיים שלאחר החטיפה ורצח בנה רועי בטבח.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחרי הערוץ הרשמי
רותי, שנחטפה מקיבוץ ניר עוז עם בתה קרן והנכד אוהד בן ה-9, גילתה שבנה רועי נרצח בטבח בזמן שהייתה בשבי - דרך האזנה לרדיו: "שמעתי את זה בטרנזיסטור, השובה שלנו היה נותן לנו להקשיב מדי פעם. קרוב משפחה רחוק שלי דיבר ברדיו וסיפר עליו. קיבלתי, הפנמתי - ואני מספיק חזקה, אני לא מתפרקת". "עד היום אני לא בוכה", היא סיפרה. "מוזר לי שאני לא בוכה על דברים כאלה... כשאנשים באים לנחם אותי - אני מעודדת אותם, כי אני לא רוצה שהם יהיו עצובים".
"רועי היה ילד מיוחד, חם כזה. היו לו הרבה קשיים - והוא התמודד איתם ממש יפה", סיפרה על בנה שנרצח. "היו לו המון חברים בכל מיני מקומות, הוא היה נוסע אליהם. עכשיו יש לי את קרן ואוהד - זו כל המשפחה. אני מקווה שמונדר (אברהם) יחזור ונהיה משפחה קטנה שוב".
אברהם, או כפי שרותי מכנה אותו: "מונדר" או "האיש שלה", נחטף גם הוא מקיבוץ ניר עוז, אך שהה בשבי בנפרד מרותי, קרן ואוהד. "אני דואגת לו כי הוא לא חזק, הוא אחר ממני", שיתפה בדאגה לבן זוגה. "ב-7 באוקטובר, כשהיה צבע אדום, עברנו לממ"ד. אני לא חוששת מצבע אדום, ויוצאת בדרך כלל מיד אחרי ה'בום', אבל הפעם זה התארך. לאורך כל הזמן מונדר לא דיבר בכלל, הוא ניסה להחזיק את הדלת אבל לא הצליח כי קשה לו לעמוד, הוא גם הולך בחוץ עם מקל. כשהמחבלים פתחו את הדלת הוא נפל על הרצפה", שיחזרה.
"דבר ראשון, לקחו לנו את הטלפונים ואמרו לנו לצאת. לא ידענו מה קורה איתנו, העמיסו אותי, את קרן ואת אוהד ולקחו אותנו משם. אני לא יודעת מה עשו איתו (עם אברהם)", סיפרה. "כשיצאנו, ראינו את כל הבוזזים, ראינו שלקחו כל כך הרבה דברים. הבית שלנו לא נפגע, חיילים גרו בו אחר כך. אבל לאנשים אחרים פה אין את כל ההיסטוריה שלהם - הבית לגמרי נהרס, וזהו. הדירה שלי נשארה עם כל הזיכרונות והדברים".
מונדר שבה ושיחזרה את הימים בשבי: "בחור עם חמישה ילדים לקח אותנו לבית חולים קטן ונתן לנו בגדי בית חולים, בהמשך אחותו נתנה לנו שמלות ומטפחות. כשנוסעים בחאן יונס, אסור שיראו נשים עם פיג'מות קיציות וחשופות. משם הוא לקח אותנו לחברים שלו, הם התייחסו אלינו מאוד יפה - היה להם בית יפה, הם אנשים עמידים. משם לקחו אותנו לבניין רב קומות מחוץ לחאן יונס, שם היינו שלושה שבועות. השובה דאג לנו, בישל לנו קצת. כשהחליט שזה מסוכן לנו מדי, העביר אותנו לבית חולים - שם יש מים, חשמל ואוכל".
בבית החולים, פגשו רותי ומשפחתה חבר קיבוץ נוסף - אריה זלמנוביץ' ("אבל אנחנו קראנו לו 'זלמן'"), שנפצע ביום הטבח ובסופו של דבר גם נרצח בשבי: "פגשנו את החבר שלנו מניר עוז, והוא ישן על מיטת טיפולים כי הוא היה ממש לא בסדר. המצב שלו התדרדר". בהמשך, הועברו השלושה לחדר אחר: "אי אפשר להחזיק אדם כל כך חולה (אריה) עם אנשים אחרים. העבירו אותנו לחדר אחר, והביאו לשם את דורון (כץ-אשר) עם שתי בנותיה. אחר כך הביאו את יפה הדר ואת איתן וארז קלדרון. היינו בסך הכול 10 אנשים בחדר ממש צפוף. הסניטריה הייתה לא מי יודע מה, והיו לנו בדיוק שני בגדים להחלפה. היה קשה וחם".
על אף שלא פגשה את אהובה אברהם מאז הופרדו בפתח ביתם בניר עוז כשנחטפו לעזה - היא קיבלה ממנו סימן חיים משמח: "ביום שבו השתחררתי מרגלית מוזס רצה אליי מאושרת ואמרה: 'רותי, ישנתי ליד מונדר, מזרן על יד מזרן'. היא עזרה לו שם, שמה לו מזרן כדי שיוכל להתרומם, הם שרו ביחד". על אף הידיעה כי מצבו היה טוב, זמן רב עבר מאז שמעה עליו - ורותי לא יודעת מה עלה בגורלו של אברהם.
"אני אוהבת ומתגעגעת אליו, מקווה שהוא יהיה מספיק חזק לעבור את התקופה הזאת", אמרה רותי - למקרה שאברהם מאזין לרדיו, כפי שהזדמן גם לה בזמן שהותה בשבי. "הוא יחזור, אנחנו מחכים ומתגעגעים אליו". באשר להתנהלות הממשלה ועסקת החטופים, הצהירה: "מי אני שאגיד להם מה לעשות, הם עושים את העבודה. אני לא רואה שזז משהו - אבל אני לא רואה רחוק, אני חיה מיום ליום".
על אף הטראומה הקשה והחברים הרבים שאיבדה מהקיבוץ - רותי רוצה לשוב להתגורר בביתה: "הייתי רוצה, היה לנו שם הכול - לא היינו צריכים לצאת מהקיבוץ, היו לנו חיים טובים מאוד שם", סיפרה. "אהבתי מאוד את חיי הקיבוץ, עברתי לשם בשנת 63 עם הגרעין והיה לי מאוד טוב. אבל עכשיו הרסו הכול - את הכלבו החדש, את המטבח... אין יותר מרפאה, היה לנו שם הכול".
