היום, 7 באפריל 2024, נציין שישה חודשים למתקפת הטרור של חמאס בבוקר שמחת תורה. 184 ימים עברו מאז שעשרות אלפי אנשים החיים בינינו חזו במראות קשים מנשוא, ברחו, נפצעו, הצילו חיים, נחטפו והוחזקו בשבי למשך שבועות ארוכים או הסתגרו בבתיהם למשך שעות עם ילדיהם.
אלפי סיפורי גבורה ועדויות בגוף ראשון סופרו ועוד יסופרו - ממוצבי צה"ל בדרום, ממסיבת הטבע ליד רעים, מקיבוצי העוטף, מהשדות החקלאיים, מערי הנגב ומהשבי בעזה. אספנו כמה מהעדויות האלה, בהן עדותו של וואווי יאמה, אזרח תאילנד שעבד בחקלאות בעוטף, שראה את חבריו נרצחים ונחטפים והצליח לברוח; הסיפור המדהים של סהר, סמב"צית בבסיס אורים שהתחזתה למתה יחד עם חברותיה במשך שעות בחדר אחד עם מחבלים חמושים, העדות של רזיאל תמיר, שהתחבא יום שלם כשהוא מכוסה עלים ואדמה בפרדס ליד מסיבת הטבע נובה והיה ליחיד מקבוצת החברים שלו ששב הביתה, וסיפור הגבורה של מאיה קורוסונסקי, תצפיתנית בחמ"ל יפתח, שלא הורידה את העיניים מהמסך גם כשהחדר מאחוריה התמלא בחבריה הפצועים.
"הלוחם הפצוע אמר לי: 'אל תדאג, אשמור עליך'". ארז כהן, צלם כאן חדשות
כשהטלפון של צלם כאן 11 בדרום, ארז כהן, העיר אותו עם הודעות על מטחים מעזה, הוא מיהר כדרכו עם המצלמה לצומת שער הנגב. אחרי כשעתיים שבהן שידר למערכת, ללא כתב לצדו, שמע מאחוריו צעקות וזיהה צוות של רעולי פנים. "חשבתי שבאו לתפוס אותי, אבל אז שמעתי אותם מדברים עברית וצועקים עליי להזדהות והבנתי שהם מהימ"מ". המצלמה של ארז המשיכה לצלם ותיעדה גם את השיחות עם הלוחמים.
אחרי שפונה על ידי מפקד הכוח אל תחנת דלק סמוכה, פגש שם את אחד הלוחמים ששכב פצוע ומדמם. "התחלתי לדבר איתו, ניסיתי להחזיק אותו בחיים. מסביב הייתה תופת ושמענו את היריות מתקרבות. הוא לחש לי, 'אתה יכול להביא את הנשק שלי מהרכב?'. הוצאתי את הנשק ונתתי לו אותו. הוא בקושי היה מסוגל לזוז, אבל הניח את הרובה עליו ואמר לי 'אל תדאג, אני אשמור עליך'. למרות שאסרו עליי, צילמתי אותו. חשבתי שאולי זו תהיה התמונה האחרונה שלו".
אחרי שהלוחם פונה לבית החולים, ארז נשאר לבדו. "דרכתי את האקדח שלי וישבתי. שמעתי את הקולות מתקרבים ועשיתי חשבון קר - יש לי שתי מחסניות עם 12 כדורים בכל אחת מהן. אני לא לוחם ימ"מ, ייקח לי שלושה ניסיונות לפגוע במחבל. אמרתי לעצמי שאני לא יודע אם אצא מפה, אבל אלחם עד הכדור האחרון".
"צעירים רצו לעבר מחבלים שהיו לבושים במדי צה"ל - ונורו": רזיאל תמיר, ניצל ממסיבת הטבע נובה
רזיאל תמיר בילה במסיבה ליד רעים יחד עם ארבעה מחבריו, והיה היחיד מהקבוצה שחזר ממנה הביתה. בריאיון בכאן רשת ב בבוקר למחרת, 8 באוקטובר, סיפר: "זה התחיל בשעות הבוקר המוקדמות, קצת אחרי הזריחה. אני פקחתי עיניים באוהל שלי לקולות ירי, פיצוצים, צרחות וריח עשן. האוהל היה מחורר מקליעים. יצאתי ממנו וראיתי כמות מטורפת של גופות, מחבלים רצים וזורקים רימונים על אנשים".
רזיאל נמלט אל הפרדס הסמוך יחד עם רבים מהמבלים. "בדרך לפרדס דילגנו מעל גופות מאבטחים וחיילים. החיילים היו על הקרקע בלי הנשקים והקסדות שלהם. לקחו מהם הכול. חלק מהמחבלים היו לבושים כחיילי צה"ל, ואזרחים שרצו לעברם כדי לקבל עזרה נורו על ידם. ככה הבנו שלא מדובר בחיילים".
"הדבר הראשון שהבחנתי בו בפרדס זה המון אנשים פצועים, גופות, חיילים, נשים, צעירים. שניים מהחברים שלי נחטפו לעזה מול עיניי באלימות. היכו אותם וירו להם ברגליים כדי שלא יוכלו להימלט או להתנגד". גם בפרדס, שאליו ברחו ככל הנראה מאות מבלים, חיכו המחבלים. "נמלטנו בין שורות העצים וניסינו לברוח מהקליעים, אבל לא הייתה לנו שום הגנה. הם ריססו את העצים, זרקו רימונים והציתו את הפרדס. שכבנו על הקרקע מתחת לשיחים וכיסינו את עצמנו באדמה ועלים".
רזיאל סיפר כי חולץ על ידי צה"ל אחרי שעות ארוכות, בסביבות השעה 17:00 אחר הצהריים, ועדיין תחת אש. "זה נס שיצאנו בלי שריטה", אמר.
"אנחנו כבר 12 שעות בממ"ד, שומעים יריות": אסיה, קיבוץ בארי
בשעות הערב של 7 באוקטובר עלתה לשידור בכאן 11 אסיה, תושבת בארי. "אנחנו כבר 12 שעות בממ"ד, אני ובן זוגי אפיק", סיפרה לאיילה חסון בשידור חי. "אין לנו מים וחשמל. חסמנו את הכניסה לבית עם המקרר, ואנחנו שומעים יריות והתרעות צבע אדום כל הזמן".
"שש שעות לא הורדתי את העיניים מהמסך, הידיים שלי רעדו". מאיה קורוסונסקי, תצפיתנית בחמ"ל יפתח
מאיה התחילה את המשמרת שלה בשעה 5:30 בבוקר, שעה לפני פתיחת המתקפה. "ב-6:30 התחילו הטילים. חברה שלי קיבלה שיחת טלפון מתצפיתנית בנחל עוז, שבכתה וסיפרה שראתה המון אנשים רצים באזור הגדר ואת הטרקטור, שהיה מגיע לשם כל בוקר במשך שנים. מאז צוק איתן הייתה הסכמה שהם יוכלו להתקרב לגדר עד גבול מסוים. זה מה שלימדו אותנו, זו הייתה השגרה. הם אלה שבסוף חצו".
"ראיתי על המסך מחבלים שנכנסים לשטחנו עם טנדרים, אופנועים, נשקים ורעל בעיניים כמו שלא ראיתי בחיים. הם פוצצו את הגדר והצליחו להגיע לשטח הארץ. חלקם נעו לעבר יישובים וחלקם שיבשו את מערכות ה'רואה-יורה' שלנו. הצלחתי להכווין טנק שניסה להפציץ את המחבלים, אבל הם הצליחו לפגוע בו עם נ"ט", סיפרה. "ראיתי אותם רצים ונכנסים למעבר ארז. הידיים שלי רעדו. הם הרסו כל מה שעמד בדרכם, חטפו גופות, אזרחים וחיילים. ראיתי הכול".
"אסור לי להוריד את העיניים מהמסך כל המשמרת, אבל שמעתי בכריזה שחדרו מחבלים לבסיס ושכל מי שיש לו נשק יגיע לש"ג. שני החיילים ששמרו שם נהרגו במקום". הקרב עם המחבלים שחדרו לבסיס הלך והתעצם, ופצועים פונו אל החמ"ל שבו ישבה מאיה. "עוד ועוד פצועים נכנסו. המפקדות אמרו לנו לא להסתכל, כי זה היה מראה מזעזע".
בסוף המשמרת הגיעה חברתה של מאיה להחליף אותה ואפשרה לה להסתכל על מה שקורה סביבה כבר שעות ארוכות. "הסתובבתי וראיתי את כל הרצפה של החמ"ל מכוסה בדם. ראיתי את הפצועים על הרצפה. אחד הלוחמים נפגע בכתף וביקש שייתנו לו להתקשר לאמא שלו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ושהוא מצטער. לא ידענו אם נצא משם".
".
"היא גססה מול העיניים שלנו": יוני דילר, ניצול מסיבת הטבע נובה
יוני דילר, אזרח אמריקאי ואיטלקי המתגורר בישראל, העיד באנגלית וסיפר איך נמלט ממסיבת הטבע נובה שבה השתתף. "כולנו חיכינו למסיבה הזו, ובמהלך הלילה רקדנו ברחבה. בשעה 6:30 בבוקר ראינו רקטות, עשרות מהן שעפות מעל הראשים שלנו. לא הופתענו, כי ירי רקטות מעזה כבר קרה בעבר. 3,000 אנשים ניסו להימלט, ואנחנו חיכינו שהפקק יסתיים, ובמקום לעמוד בו נסענו דרומה. לפתע ראינו אישה פונה פניית פרסה, וכשהדלת נפתחה ראינו שהיא נורתה ברגלה ודיממה".
"ניסינו לעצור את הדימום שלה עם החולצות שלנו ולהביא לה מים", העיד יוני. "שמענו עשרות יריות סביבנו, ובינתיים היא גססה לנגד עינינו. כשהבנו שיש עשרות אנשים סביבה החלטנו להשאיר את הרכב וללכת מזרחה, לכיוון הנהר. התחבאנו שם וחיכינו שזה יסתיים, אבל לאט לאט התחלנו לשמוע עוד ועוד יריות, ירי כבד. כדורים עפו מעל הראש שלנו ואני צרחתי לכולם לשכב על הרצפה ולהוריד את הראש. המשכנו לנוע מזרחה, הרחק מהמתחם. למרבה הצער היו אנשים שנשארו שם. המשכנו ללכת, שעות על גבי שעות, בלי מים או אוכל, ולבסוף הגענו למושב פטיש, שם הביאו אותנו אל המרכז הקהילתי של המושב. היה לנו מזל".
"הבית של ההורים שלי שרוף. אני לא יודע איפה הם". גוני גודארד, תושב קיבוץ בארי
גוני גודארד, בן 22 מקיבוץ בארי, סיפר בקול חנוק ברשת ב בבוקר שלמחרת הטבח כי אינו מוצא את הוריו, מני ואיילת. בבוקר שמחת תורה הבין שיש מצב חירום ושההנחייה היא לשהות במרחבים מוגנים, אך דאג להוריו והחליט לנסוע לביתם. "נסעתי באופניים אל הבית שלהם עם בנדנה על הפנים כדי שלא יזהו אותי. ראיתי הרבה גופות על הכביש. מחבל אחד ראה אותי וכיוון אליי את הנשק, אבל בגלל הבנדנה לא היה בטוח אם לירות והוריד את הרובה".
"הבית של ההורים היה שרוף והרוס והסתתרתי שם עד שהצבא הגיע. אני לא יודע איפה ההורים שלי. עדיין לא מוצאים אותם. הם אנשים מדהימים, זה לא מגיע להם", אמר אז בשידור. "אני רוצה להאמין שלא חטפו אותם ושהם במקום בטוח".
"אנשים התפללו, בכו וגנחו מכאב". סהר, ניצול מסיבת הטבע נובה
סהר בילה עם חבריו בפסטיבל נובה באזור רעים כשהמוזיקה נעצרה בשעת בוקר מוקדמת. "הסתכלנו לשמיים והטילים לא הפסיקו. המוזיקה נעצרה ואחרי כמה דקות המפיקים צעקו שיש חדירת מחבלים. היו שם אנשים 'דלוקים' ומסוממים תחת אש חיה", סיפר בבית החולים יומיים לאחר מכן.
"ברחנו לכיוון צפון אבל כל הצירים היו חסומים על ידי המשטרה. ירו עלינו וראינו את המחבלים מגיעים עם הטנדר. התחבאנו, 30 איש, בתוך בטונדה. אחרי כמה דקות התחילו לירות לעברנו ונטרלו את השוטר שהיה שם. הם זרקו רימון שהתפוצץ בכניסה למיגונית. אנשים התפללו, בכו וגנחו מכאבים. רימון אחר פגע לי בראש ועף לכיוון הגופות, שחטפו את ההדף", העיד.
"ידידה שלי ניסתה לברוח כי היא נחנקה. ניסינו לעצור אותה, אבל היא נורתה מטווח אפס. המחבל נכנס עם עוזי וריסס אותנו. הייתי בשורה השנייה, וכולם חוץ ממני בשתי השורות הראשונות מתו. חטפתי כדור במרפק ורסיסים ברגל ובצלעות".
"הם טבחו במשפחות שלמות, הוציאו אותן להורג". ח"כ לשעבר חיים ילין, תושב קיבוץ בארי
חבר הכנסת לשעבר וראש המועצה האזורית אשכול, חיים ילין, שהתגורר בקיבוץ בארי, סיפר בבוקר 9 באוקטובר ברשת ב על היממה הטראומטית שחווה יחד עם הקהילה רק יומיים קודם לכן. "קמנו ב-6 וחצי מהטילים, הבתים בעוטף רעדו כאילו הייתה רעידת אדמה. הבנתי שמשהו לא בסדר".
כמו רבים מתושבי העוטף, חיים שהה עם משפחתו בממ"ד שעות ארוכות ושמע את הדרמה המתחוללת בחוץ. "הייתה דממה בממ"ד, חששתי שחמאס מאזין. אתה שומע יריות, פיצוצים, מלחמה. הייתי בהרבה מלחמות, לא חוויתי חוויה כזאתי. הם באו עם מקדחות, רובים, חומר נפץ, רימונים – אף פעם לא היה תרחיש כזה".
לדבריו, "הגרוע ביותר היה שאנשים כתבו ברשת הפנימית של בארי על המצוקה שלהם, כשמחבלים מנסים לפרוץ אל הממ"דים. רק בשעה 15:00 הגיעו חיילים, ונתקלו במטענים, כזו כמות חומר נפץ אין לאוגדת עזה. לפחות מאה מחבלים הסתובבו מול 15 גיבורים של כיתות כוננות. זה טבח. הם טבחו במשפחות שלמות. אנשים דיממו למוות. הכל קרס. נחל עוז לא תחזור להיות, בארי לא תחזור להיות בארי. לא היה דבר כזה. משפחות נמחקו. הוציאו אותם להורג".
"ראיתי הכול אבל לא יכולתי לעשות כלום". וואווי יאמה (יו), אזרח תאילנד שעובד בישראל
וואווי יאמה ישן בחדרו בבוקר 7 באוקטובר והתעורר למשמע ירי טילים. "לא הקדשנו לכך מחשבה. אני גר פה כבר הרבה זמן וחשבתי שזו מתקפת טילים רגילה. עזבנו את החדרים והלכנו למקלט", סיפר. "הלכנו למקלט ורגע אחר כך הופיעו ארבעה גברים לבושים בבגדים אזרחיים, אבל אוחזים רובים, רימונים וסכינים. ברחתי והתחבאתי, לא ראיתי לאן האחרים הלכו. את טום תפסו מחוץ לחדר שלו. הוא צעק להם 'אני תאילנדי, אני תאילנדי', אבל הם לא הקשיבו ולקחו אותו".
"הם פרצו לחדר שלי ולקחו אותי ואת יונג. הם קשרו את ידיי וכיסו את ראשי, לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו. הרגשתי את קצה הסכין בגב שלי. כשמי שהשגיח עליי התרחק לרגע, קרעתי את החולצה שלי, קפצתי מהחלון וברחתי. מצאתי מכונית נטושה עם המפתח בפנים, נהגתי בה וברחתי משם. אני מצטער שלא יכולתי להציל אותם. התפיסה, האקדחים שכוונו לראשיהם. ראיתי הכול אבל לא יכולתי לעשות כלום. אני רוצה לומר להם שאני מתגעגע אליהם ואוהב אותם מאוד".
"כאילו אלוהים הוציא אותי משם בפינצטה". יסמין פורת, ניצלה מאירוע בני הערובה בבארי
יסמין פורת היא אחת משתי הניצולות היחידות מאירוע שבו 15 בני ערובה הוחזקו בידי עשרות מחבלים במשך שעות ארוכות בבית בקיבוץ בארי. היא חזרה למקום האירוע עם צוות "זמן אמת" כדי לשחזר את סיפור ההיחלצות המדהים שלה, ואת הרגע שבו אחד המחבלים נכנע והסגיר את עצמו
"הם צעקו שהם שולטים פה ושאין יותר צה"ל. מיקי, תושב נחל עוז
מיקי מנחל עוז סיפר ברשת ב כיצד ניהל במשך שעות קרב עם יותר מעשרה מחבלים בסלון ביתו, בזמן שאשתו וביתו הסתתרו בממ"ד. "לא היה לי זמן לפחד, נכנסתי לפעולה. אתה יודע מה יקרה למשפחה שלך אם יעברו אותך", הסביר.
מיקי תיאר כיצד המחבלים עברו מבית לבית, וניסו להיכנס שוב לבתים שלא הצליחו לחדור אליהם. אחרי קרב של כשעה וחצי בביתו, המחבלים זרקו על מיקי רימון הלם, והוא נכנס לממ"ד. "הם ריססו את הדלת. צעקו תוך כדי בטירוף - שהם שולטים פה ושאין יותר צה"ל".
בשלב מסוים הצליח מיקי לנהל שיח עם אחד המחבלים בעברית ואנגלית. "הם ביקשו שאפתח את הדלת ואכנע. אמרתי שרק בתנאי שלא יפגעו באשתי ובבת שלי, הם ענו שהם לא פוגעים בילדים ונשים". למרות הניסיונות הרבים, מיקי ומשפחתו גילו אומץ בלתי רגיל - גם כשהמחבל שדיבר עם מיקי איים כי יפוצץ את הממ"ד ב-RPG: "הוא החל לספור לאחור. אמרתי לו 'למה אתה שם עם ה-RPG, זה לא מה שסיכמנו', הוא ענה לי 'צודק אז תפתח את הדלת'. עשיתי כאילו אני פותח אותה וכשראיתי אותו מתחיל להוריד את ה-RPG - יריתי בו".
"התחזיתי למתה ואמרתי 'מה שיהיה יהיה'". סהר, סמב"צית בבסיס אורים
שלושה וחצי חודשים אחרי השבת השחורה סיפרה סהר את הסיפור של חמ"ל אורים. "קצת אחרי שש בבוקר המערכת שמתריעה על טילים התחרפנה. היא נתקעה וקרסה. משהו לא רגיל. מאוד נבהלתי והרגשתי שמשהו לא בסדר. המסך שינה צבע, קרס, לא קרה לנו דבר כזה. לא הבנו עדיין שיכול להיות איזשהו סיכון לחדירת מחבלים", סיפרה.
סמוך לשעה 08:00 הגיעו עשרה מחבלים על אופנועים לשער האחורי של הבסיס, המשמש כמפקדת פיקוד העורף וממוקם כחצי שעה מהגבול. 14 חיילים וחיילות שהו בבסיס באותו הבוקר. "היו אזעקות בקצב לא נורמלי. התקשרתי לאמא שלי והתחלתי לבכות", אמרה סהר. היא זיהתה דמויות מתחבאות בשיחים בתוך שטח הבסיס, שהחלו לירות לכל עבר. "היינו כמו ברווזים במטווח", העידה. "רצתי הכי מהר שאי פעם חשבתי שאני ארוץ".
החיילות שהצליחו להגיע לחמ"ל הבסיס התחילו לתפעל את האירוע, אבל עד מהרה הגיעו המחבלים גם לשם. "רימון התפוצץ ליד הדלת והפיל את החשמל, וכך הדלת נפתחה. הם פתחו צוהר בדלת וגלגלו פנימה עוד רימון. חיבקנו אחת את השנייה, נצמדנו לפינה ופשוט חיכינו. אחרי כמה שניות הרימון התפוצץ". סהר וחברותיה לבסיס נשארו מתחת לשולחן וקיוו שהמחבלים יחשבו שהן מתות. "ניסיתי לא לזוז ואמרתי 'מה שיהיה יהיה'. אם זה הזמן שלי, זה הזמן שלי".
"השכיבו אותי על האופנוע, עזתים הכו אותי בדרך". יוכבד ליפשיץ, תושבת ניר עוז שנחטפה לעזה
יוכבד ליפשיץ, תושבת ניר עוז בת 85, השתחררה ב-24 באוקטובר אחרי 17 ימים בשבי חמאס והייתה החטופה הראשונה שהעידה בפני התקשורת והציבור על החטיפה והשבי. "הם השכיבו אותי באופנוע על הצד והשבאב בדרך טפטף מכות. לא היה הבדל, הם חטפו קשישים וצעירים. אחר כך הם העבירו אותנו. הם לא שברו לי את הצלעות, אבל הכאיבו וזה הקשה לי על הנשימה. חילקו אותנו לקבוצות לפי קיבוצים ותושבים, והובילו אותנו במנהרות קילומטרים, הם לקחו ממני את השעון והתכשיטים תוך כדי הנסיעה".
יוכבד ליפשיץ מדברת מביה"ח אחרי השחרור מהשבי: "עברתי תופת, לא חשבתי שנגיע למצב הזה. הם הביאו אותנו לפתח של המנהרות. קיבלתי מכות באזור הצלעות כשנלקחתי על האופנוע" @DanaYarkechy pic.twitter.com/ZgqfIvZP1J
— כאן חדשות (@kann_news) October 24, 2023
"השבי הזכיר לי את השואה": אופליה רויטמן, תושבת ניר עוז שנחטפה לעזה
אופליה רויטמן בת ה-77 נחטפה מהקיבוץ שבו התגוררה. "לקחו אותי בטרקטור. כשפלשו אליי הביתה פצעו אותי ביד עם רובה. בשבועיים הראשונים לשבי פחדתי מאוד, חשבתי שאני משוגעת כי הייתי לבד, כמעט בלי אור וכמעט בלי אוכל. האוכל היה לי מאוד חשוב, שיהיה לי ביד או במגירה. זה הזכיר לי את השואה, אכלתי חתיכות פיתה בשביל שמחר יהיה לי אוכל".
"לקחו אותי כמו חפץ, הייתי כבולה בשלשלאות למשך שבועות". עמית סוסנה, תושבת כפר עזה שנחטפה לעזה
בריאיון לסרט התיעודי "זעקות ואז שתיקה" גוללה עמית סוסנה שנחטפה מקיבוץ כפר עזה את עדותה הקשה על חטיפתה ועל התקיפות המיניות שחוותה בשבי. עמית תועדה כשהיא נאבקת במחבלים שהקיפו אותה בשבת השחורה כשחטפו אותה לעזה. "היו עשרה גברים סביבי. התחושה שהם לוקחים אותי כאילו אני חפץ, לא יכולתי לשאת את זה. האינסטינקט שלי היה להילחם, לעשות מה שאני יכולה", סיפרה. "ממש פחדתי שהם יאנסו אותי, שם שהם יגררו אותי ברחובות עזה ויציגו את הגוף שלי לראווה, פחדתי מזה יותר מאשר להירצח".
על ימיה בשבי חמאס סיפרה: "הייתי כבולה בשלשלאות במשך שלושה שבועות, החזיקו אותי בחדר ממש חשוך ולא יכולתי לזוז". לדבריה, בכול פעם שהייתה צריכה להשתמש בשירותים, נאלצה לבקש רשות מהחוטף שהחזיק בה. "שמו היה מוחמד, הוא היה יושב על המיטה מולי, לבוש במכנסיים קצרים, שכוב. אני זוכרת שלא יכולתי להביט בו, הפניתי את המבט, התכסיתי בשמיכה כדי שלא אסתכל עליו, הוא גרם לי לא לחוש בנוח", סיפרה. "הוא שאל אותי שוב ושוב אם אני אוהבת סקס, האם אני מקיימת יחסי מין עם בן זוגי. נהגתי לצחקק ואמרתי: 'בחייך, תפסיק', בניסיון לשנות נושא. ידעתי שהוא זומם משהו, שמשהו רע יקרה".
"יום אחד מוחמד בא ונתן לי תחבושות היגייניות. הוא אמר לי 'דם, דם', 'אחרי שתקבלי מחזור, תתקלחי ותכבסי את הבגדים שלך', הוא חזר על זה כמה פעמים ביום. אז קיבלתי מחזור. המחזור נמשך רק יום אחד, אבל גרמתי לו להאמין שזה נמשך יותר, עד שלא יכולתי לשקר. הוא שחרר אותי ולקח אותי למטבח והראה לי סיר. אני זוכרת שחשבתי, 'איך אוכל להימנע מזה? אין לי מה לעשות'".
עמית סוסנה חשפה עדות קשה מתקופת השבי בעזה, מתוך הסרט התיעודי "זעקות ואז שתיקה": "הייתי כבולה בשלשלאות במשך שלושה שבועות, לא יכולתי לזוז. פחדתי להיאנס יותר מאשר להירצח"
— כאן חדשות (@kann_news) April 3, 2024
(צילום: קסטינה תקשורת) pic.twitter.com/FvelLdwxiD
"המחבל נגע בה ואז אסר לי לחבק אותה": אביבה סיגל, תושבת כפר עזה שנחטפה לרצועה
בכנס השדולה למען החטופים בכנסת סיפרה אביבה סיגל, ששוחררה מעזה אחרי 51 יום בשבי חמאס ושבעלה קית' עדיין מוחזק ברצועה: "אחת הבנות חזרה אחרי שהיא הלכה לשירותים, וראיתי על הפרצוף שלה שהיא נסערת, אז קמתי וחיבקתי אותה. המחבל נכנס וצעק, אמרתי לו 'אבל אני אוהבת אותה', סימנתי עם הלב, לא יכולתי להסביר לו במילים, אבל היה אסור לנו לחבק".
"ראיתי שהיא נסגרת ושקטה ושהיא לא היא. המחבל הזה נגע בה. הוא לא נתן לי אפילו לחבק אותה אחרי שזה קרה. זה נורא. כשהיא סיפרה לי אמרתי לה שאני מצטערת אבל קשה לי לשמוע את זה. היה לי באמת קשה".
סיגל חשפה מקרה נוסף בשבי של התעללות בחטופות. "היה עוד מקרה של אחת שהגיעה וחשבו שהיא חיילת קצינה בצבא. הם עינו אותה כשהיא לידי ואני עדה לזה, אני עדה למה שקורה שם. מה שקורה שם פשוט זה פשוט קטסטרופה".
