פרסום ראשון: פרטי הדוח הטיפולי של הצוות הרפואי שקלט את הילדים החטופים נכתב בימים אלה ומסקנות ראשוניות נלמדות מתוכו. בכאן תרבות עם שרון קנטור, סיפרה היום (שני) פרופסור סילבנה פניג, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת המחלקה לרפואה פסיכולוגית בשניידר, על פרוטוקול שהתגבש "מהשטח, תוך כדי תנועה" כדי לטפל בילדים ששוחררו מהשבי.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
האזינו לריאיון עם פרופסור סילבנה פניג בתוכנית בכאן תרבות
"חיפשנו מקורות ידע על ילדים חטופים, אבל אין דוחות רפואיים ואין פרוטוקולים. ברפואה אנחנו מתבססים בדרך כלל על ידע עולמי, וכך אנחנו נותנים טיפול - אבל הפעם היינו צריכים להתבסס על קווים מנחים של מה שקורה באסונות.
יש הנחיות לגבי טיפול ראשוני למי שעובר טראומה או אסון, אבל לעניין החטופים אין משהו ספציפי - אז בנינו פרוטוקול שמתבסס על הקווים המנחים, אבל עם התאמות", הסבירה פרופסור פניג. "לא הייתה ברירה, כי לא ידענו. למדנו מהשטח, זה המסר העיקרי. היינו מספיק צנועים כדי ללמוד 'On the go'. למדנו בכל רגע נתון מהאנשים שחזרו, מהתגובות שלהם. היינו קשובים אליהם מאוד".
"כל המחלקה נותנת אפשרות לקשר ואפשרות לבחירה, כי לא הייתה להם בחירה שם"
פרופסור פניג סיפרה על המתחם שהוכן מראש, בתוך בית החולים, כדי לקבל את המשפחות: "למי שעובר אסון או טראומה, אין את הכוחות לדאוג לעצמו. אז יצרנו הרגשה של בית: עם בגדים, ריח של כביסה, מוצרי היגיינה. מקום שבו מקבלים את כל השירותים באותו מקום.
במקום ללכת הביתה ולהילחם על השירותים – הכל היה שם: גם שירותים רפואיים, גם נפשיים, גם אוכל וגם השירותים האדמיניסטרטיבים. הכל במתחם אחד". פניג הסבירה כי האווירה היא גם חלק מהטיפול. "אווירה של בית וביטחון, של שלווה, של אוכל חם, של היגיינה, של מוזיקה, של ריח, של 'עכשיו אני במקום בטוח'. יש דברים שלא עוברים רק דרך מילים".
"כשילד עובר טראומה, הדבר הראשון זה לתת לו את ההרגשה של מקום הבטוח. בזה שהוא נמצא עם היקרים שלו, עם בני המשפחה שחיכו לו, היו במתחם הרבה בני משפחה שחיכו לאותן המשפחות שחזרו. הטיפול הוא טיפול של הסביבה, לא הטיפול הקלאסי שאנחנו מכירים של לשבת בחדר ולשחק עם הילד או לדבר עם הילד".
"השיקולים שלנו, גם בתחום הרפואי וגם הנפשי, היו לגרום לכמה שפחות כאב והתנגדות"
היינו צריכים להבין ולהיות צנועים גם בזה, שאנחנו לא יכולים להשתמש רק בכלים הידועים לנו - של חדר סגור ולשוחח בפרטיות. אלא שכל המתחם הזה, כל המחלקה - נותנת אפשרות לקשר ואפשרות לבחירה. כי לא הייתה להם בחירה שם. היינו מאוד קשובים לרצונות ולצרכים שלהם, ולא באנו עם מפתח ידוע מראש שאנחנו אנשי המקצוע יודעים מה לעשות".
"המתחם מאוד גדול, זה לא איפה שהם היו - חדר או בתוך מנהרה. המחלקה הגדולה מאפשרת לרוץ, הכל בנוי עם המון אור ורואים את הסביבה הירוקה, יש מקום למשחק ולמידה. זה לא מקום שנותן הרגשה של סגירות, כמו רחם חם לתינוק: משהו שהוא גם מגן, גם שומר וגם מאפשר את הכל.
לדברי פרופסור פניג, התזונה היא מרכיב מהותי בטיפול: "התת תזונה היא בעיה רצינית. היעדר ויטמינים חשובים ואבות מזון, זה משפיע גם גופנית וגם נפשית. תת-תזונה משפיעה על המוח, ומייצרת סימפטומים דיכאוניים. המצב הפיזי משפיע על הרוח".
"גם המשפחה שהמתינה לשבים היו צריכים לקבל טיפול"
פרופסור פניג הסבירה כי התגובות של הילדים לטיפול היו שונות: "כמו ילדים – לחלקם היה יותר קל, ולחלק היה יותר קשה. כשהיה קשה הלכנו אחריהם ומה שלא היה הכרחי לא הכרחנו. השיקולים שלנו, גם בתחום הרפואי וגם הנפשי, היו לגרום לכמה שפחות כאב והתנגדות ושירגישו נוח והרגשת ביטחון.
"הילדים האלה חזרו למציאות אחרת. עדיף להם לחזור הביתה ישירות, אבל הילדים האלה לא חוזרים הביתה. גם המשפחה שהמתינה לשבים היו צריכים לקבל טיפול", הסבירה.
פניג ציינה כי הופתעה מהחוסן הנפשי של חלק מהחטופים ששוחררו: "הופתענו, והערכנו עד כמה האנשים עברו את התקופה הזאת יחסית חזקים. משפחות של אימהות נהדרות, שידעו איך להגן על הילדים שלהן.
