האזינו

מה לוקחים לשבי? ליאת אצילי בעדות מצמררת מהחטיפה

מה לוקחים לשבי? ליאת אצילי בעדות מצמררת מהחטיפה
ליאת אצילי, שנחטפה מביתה בניר עוז, חשה אשמה על כך ששוחררה למרות שהוחזקה ב"תנאים טובים", וחוזרת לשיחות עם השובים בעזה: "הם קראו לי 'אום עופרי'"
מחבר ליאת רגב מחבר ליאת רגב
-
צילום: באדיבות המשפחה

ליאת אצילי, שנחטפה ב-7 באוקטובר מניר עוז ושוחררה בעסקה, שיחזרה הבוקר (רביעי) את רגעי החטיפה הדרמטיים בריאיון לכאן רשת ב' - ושיתפה ברגשות האשמה: "אולי היה צריך לשחרר אנשים שהיה להם יותר קשה".

ערוץ הוואטסאפ הרשמי של כאן חדשות

ליאת, תושבת ניר עוז, שהתה בביתה ביום המתקפה של חמאס על יישובי העוטף. באותו הבוקר הספיק בעלה אביב לשלוח לה הודעה קולית אחרונה ומרגיעה - לפני שהוא נרצח והיא נחטפה לעזה.

"הרחתי שהבית עולה באש ומאוד פחדתי. הבנתי שאני חייבת לצאת מהממ"ד ולראות מה קורה, ואז נכנסו שני מחבלים חמושים", סיפרה. "הם אמרו לי בשקט ומאוד ברוגע, באנגלית: 'את באה איתנו עכשיו, בואי, תתלבשי, אנחנו לא נפגע בך, אנחנו נשמור עלייך'. שאלתי אם אני יכולה לקחת מכנסיים מחדר השינה, הם אמרו לי 'תקחי' ובאו איתי".

כשעמדה בחדר השינה שלה עם זוג המחבלים, נתקלה ליאת בשאלה כמעט סוריאליסטית: מה לוקחים לשבי? "אחד המחבלים הוציא לי דברים מהארון ואמר: 'קחי בגדים, קחי שמיכה - קחי מה שאת צריכה'", שיחזרה. "היו כל מיני חפצים שהמבט שלי עבר עליהם, לא כל כך הבנתי את הסיטואציה, אז לא ידעתי מה לקחת. חשבתי לקחת ספר, חשבתי לקחת דרכון... אמרתי להם שאני צריכה למצוא את המשקפיים שלי, הם עזרו לי לחפש אבל לא מצאתי. כשחזרתי לבית אחרי חודשיים, מצאתי אותם בדיוק במקום שזכרתי שבו הם אמורים להיות".

מלבד המשקפיים, ליאת התקשתה למצוא גם את מפתחות הרכב שלה - ולכן, "למזלה", נחטפה עם חבר נוסף מהקיבוץ: "נסענו 'דוך' לתוך חאן יונס, זה כלום - 10 דקות נסיעה", אמרה. "כשהגענו הפרידו בנינו. נתנו לנו כמה דקות להיפרד. אותי לקחו לבית של משפחה, שזה מאוד הרגיע אותי. היו שם ילדים ונשים, לא פחדתי".

שוביה של ליאת ביום הראשון שלאחר החטיפה, לא הבינו מדוע היא בוכה: "בכיתי המון, כל הזמן. הייתי מאוד מודאגת ולחוצה - מה קורה בניר עוז? איך נגמר היום הזה? וכמובן, מה קורה עם הילדים שלי? ומה קורה עם אביב? הם (השובים) כל הזמן שאלו: 'למה את בוכה?', הם אמרו לי: 'את לא צריכה לפחד, אנחנו לא נעשה לך שום דבר, את בטוחה פה'".

כעבור יום, אצילי הועברה למבנה אחר - שם פגשה מכרה מניר עוז, עמה העבירה את תקופת השבי: "לקחה לנו חצי דקה להבין מאיפה אנחנו מכירות אחת את השנייה, ומאותו רגע נצמדנו זו לזו. זו הייתה הקלה מאוד גדולה לשתינו, לא להיות לבד".

במשך השהות בעזה, למרבה האירוניה - ליאת הצליחה ליצור קשר אנושי עם השובים: "הם כל הזמן דיברו על זה שהם לא ייפגעו בנו, שהם לא פוגעים בנשים. אמרנו להם: 'אבל אנחנו פה, חטפו אותנו', והם אמרו: 'זה לא בסדר, לא היו צריכים לחטוף את הנשים. אנחנו מוסלמים אדוקים, אנחנו לא פוגעים בנשים, זקנים וילדים'. תוך כמה ימים הרגשנו יותר בנוח".

"בהתחלה אחד מהם (השובים) שמר עלינו כשהיינו הולכות לישון, שלא נברח. באיזשהו שלב אמרנו להם: 'אנחנו לא הולכות לברוח לשום מקום, אנחנו מרגישות פה הכי בטוחות שאפשר בסיטואציה, שחררו'. אז הם שחררו", סיפרה. "זה דיסוננס עצום. גם יש תלות מוחלטת - היינו תלויות בהם באופן מוחלט, אז היה רצון להיות בסדר איתם. הם התייחסו אליי בכבוד, ידעו שאני אמא לבן בכור וקראו לי 'אום עופרי'".

רגעי האימה של אצילי וחברתה לשבי הגיעו דווקא עם כניסת צה"ל לרצועה: "באיזשהו שלב התחילו להגיע המון פליטים לבניין ולרחוב. היו דברים שקרו ברחוב שהפחידו, וגם הפגזות של צה"ל", אמרה. "כל לילה השובים היו אומרים לנו: 'אתן צריכות עכשיו לישון או להיות בשקט', נורא פחדו שיישמעו אותנו, כי היו שם כבר המון פליטים. הם פחדו שיעשו בנו לינץ'".

השובים של ליאת התייחסו אליה לאורך כל הזמן, לדבריה, בכבוד: "זו השגחה פרטית, כמו שהחברות החרדיות שלי אומרות". על אף שנחטפה בעצמה, היא חשה אשמה: "אני מרגישה אשמה על כך שלא סבלתי, ושאחרים סבלו וסובלים מאוד. אני אומרת לעצמי: אני בריאה, יחסית צעירה, אני חזקה, הייתי במקום שבסך הכול היה טוב ונסבל... אולי היה צריך לשחרר כאלה שיותר קשה להם".

"צריך לשחרר את כולם, גם למי שנמצא בתנאים טובים כמוני מגיע להשתחרר, זו החובה של המדינה. היא לא יכולה לאפשר שהאזרחים שלה ייחטפו מבתיהם ויוחזקו בשבי. זה צריך להיות מובן מאליו שלכל אדם מגיע להיות בן חורין, שהוא זכאי לחירות - זה דבר בסיסי", סיכמה.

הראיון המלא עם ליאת אצילי יובא בתוכנית "את חירותי" בפסח בכאן רשת ב' - בה ישודרו שיחות של קרן נויבך עם חטופות ששוחררו.

הפופולריים