מהי חירות בשביל אדם שהיה בשבי? אביבה סיגל בת ה-62 נחטפה מקיבוץ כפר עזה, יחד עם בעלה, ושוחררה אחרי 50 ימים משבי חמאס בעסקה עם ארגון הטרור. בעלה, קית' בן ב-64, עדיין מוחזק בידי חמאס ברצועת עזה. בריאיון לתוכנית "סדר יום" בכאן רשת ב שיחזרה סיגל את השהות בשבי, החל מבוקר שמחת תורה, היום בו המחבלים פרצו לביתם, ועד לרגעי השחרור.
הריאיון המלא עם אביבה סיגל יובא בתוכנית "את חירותי" שיחות עם חטופות שערכה קרן נויבך, שתשודר בחג הפסח בכאן רשת ב
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
> רשימת שמות החטופים בעזה - והמשוחררים
"שמענו שיורים על הבית שלנו, ולא הרבה זמן אחרי זה שמענו אותם מתהלכים בתוך הבית", החלה סיגל לספר. "זה היה רגע שתפסנו אחד את הידיים של השני, הסתכלנו אחד על השני ואמרנו 'וואו, הם בתוך הבית, הם הולכים פה'".
"נפתחה הדלת. קבוצה של איזה 15 מחבלים ניסו להיכנס לממ"ד. קית' שם את הראש בין הברכיים. אני נעמדתי וצרחתי. אני חושבת שבחיים לא צרחתי כל כך חזק. נבהלתי. זה היה מאוד מאיים. האחרון עוד ניסה להציץ מהדלת. הם התחילו לירות לידינו, לעברינו, ראיתי את הניצוצות ליד הרגליים וקית' נכנס למין מצב שלא הפסיק להגיד 'אנחנו חייבים לברוח', ואני אומרת לו 'אבל איך? הם עם רובים פה'.
"למזלנו, נתנו לנו לנעול סנדלים וללבוש מכנסיים. כמעט ולא היינו לבושים. הוציאו אותנו מהחלון האחורי. לקחו את האוטו של קית', את המפתחות של האוטו מהבית, הסברתי להם. הלכנו לאוטו וקית' אמר בדרך 'חייבים לברוח'. אני אומרת לו 'מה נראה לך? הם פשוט יהרגו אותנו'. הם דחפו, קית' נפל והם שברו לו את הצלעות, וככה הגענו לעזה. הוא בקושי הצליח לדבר ולזוז".
בשבי, היא סיפרה, "אני היחידה שראיתי את קית', לא ראה אותו אף רופא. טיפלתי לו בפצע שנעשה מהירי. הם הביאו לנו פולידין ותחבושת. לא היה אפשר לשטוף את זה, המים לא היו נקיים. הוא היה חבוש לפחות חודש, חמישה שבועות. הוא בקושי היה יכול לשבת והם הכריחו אותנו לשבת הרבה פעמים כל היום, יחד איתם, בלי לדבר, בלי לזוז. הוא סבל מאוד".
מה זאת אומרת, הכריחו אתכם לשבת?
"חלק מהם תפסו חלק מהספות ושכבו, כשאנחנו פשוט יושבים ומסתכלים אחד על השני. קית' היה מבקש לחזור לשכב בחדר והייתי מתחננת בשבילו. קשה לראות בן אדם שאתה אוהב, סובל".
יש איזשהו יום-יום? איזושהי שגרה?
"העבירו אותנו 13 פעמים, היינו מעל האדמה ומתחת לאדמה. במנהרות הם לא היו נשארים איתנו, כי לא היה לנו אוויר לנשום שם. לפעמים הביאו לנו משהו קטן לאכול, פיתה בלי כלום".
כשאתם במנהרה, איך זה נראה?
"ההרגשה בירידה למנהרה מאוד מאיימת. הפיר מאוד קטן והסולם מתנדנד. הם צעקו עלינו שנרד מהר ובפנים המחבל הולך עם פנס מקדימה. בקושי ראינו איפה אנחנו דורכים. בדרך היו שקים ושקיות עם כל מיני דברים. אתה פשוט הולך והולך, הולך והולך, עד שמגיעים לאיזה כוך. באחד המקומות היו שם שני מזרונים חדשים, אפילו עם ניילון, והבנו שהיינו ראשונים שם".
"ליד יש שירותים שחייבים להגיע עם פנס, כי אין אור בכלל בשום מקום. יש אור לד עמום, אז מאוד חשוך ומפחיד ואין אוויר. מהרגע הראשון שהגענו התנשפנו. ישבנו והסתכלנו אחד על השני, בהלם. ניסינו בעיקר לנשום. הבנו שאנחנו יכולים לדבר שם ולא ללחוש, כי בבתים אסור היה לדבר. היה מותר רק ללחוש וגם זה לא תמיד. רוב היום היינו צריכים להיות בדממה מוחלטת. במנהרות אפשר היה לדבר, אבל לא היה לנו כוח לדבר. היינו פשוט באפיסת כוחות שם, ניסינו פשוט לנשום כי אין אוויר. לימדנו אחד מהם להגיד 'לא לדבר' והוא היה אומר".
"באחד הימים קית' הסתכל עליי וראיתי שהוא בקושי נושם. גם אני בקושי נשמתי. אמרתי לו 'קית', הכול בסדר, פשוט תשכב ותנשום' בידיעה שאין אוויר. זאת הייתה הרגשה מאוד מאוד מלחיצה. אחרי כמה ימים כשהמחבלים ירדו אלינו, אמרנו להם שאין אוויר ושאנחנו הולכים למות. אמרתי למחבל 'עוד יום אחד ואני מתה פה'. התחננו, ומישהי שהייתה איתנו שאלה מה קורה, אם שני המבוגרים מתים והיא נשארת. אז הוא אמר 'את יכולה לצעוק ואני אבוא'. אז באחד הלילות היא וקית' עמדו וצעקו את השם שלו, הם בקושי נשמו. אמרתי 'הם לא ישמעו אתכם, זה רחוק'. המחבלים לא נשארו במנהרה בכלל, הם עלו לבית שהיה מעל האדמה. ביום האחרון, כשבאו להוציא אותנו, אחד מהם הסתכל עליי ואמר 'מאוד מאוד רע'. שאלתי את עצמי למה הוא מתכוון, שלא נוכל לעלות למעלה לעולם כי מפגיזים? הוא אמר שאין אוויר. אמרתי לו שאנחנו צריכים לעלות למעלה והוא אמר שהוא מחפש בית אבל לא מוצא. אמרתי לו שאני לא מאמינה לו".
"באותו יום הוא הגיע ואמר 'חדשות טובות, מצאתי בית'. הרגשנו ברי מזל שאנחנו נושמים, אבל לא ידענו שנגיע לבית עם המחבלים הכי אכזריים שיש בעולם. הם הרעיבו אותנו, לא נתנו לנו לשתות. בכל פעם שהם היו אכזריים אלינו, היינו אומרים - 'טוב, העיקר שיש לנו אוויר'".
"באחד הימים הבחורה שהייתה איתנו שאלה מה עם אוכל, כי יותר מ-20 שעות לא הביאו לנו אוכל. הוא הסתכל ואמר 'לוקח זמן'. אחרי ארבע שעות הוא הביא לנו מגש עם שלושה חצאים של פיתות יבשות מלפני כמה ימים. חיכיתי לבוקר. הביאו לנו עוד פעם חצי פיתה בלי כלום, יבשה, כשהם אוכלים לנו מול העיניים, נכנסים לחדר ולועסים מולנו".
"יום אחד קית' קם לשירותים מעד וכמעט נפל, אחרי 24 שעות שלא אכלנו. אחד המחבלים הביא לנו שני תמרים. אלו היו התמרים הכי טעימים שהביאו לנו בחיים. אמרתי 'אנחנו צריכים מדי פעם ליפול, אולי יביאו לנו אוכל'".
"אני לא מכירה אנשים שמתנהגים לאנשים בצורה כזו אכזרית. צריך לשבת, להיות בשקט. אסור לעמוד ולמתוח את השרירים. יום אחד קית' הלך לשירותים ליותר מדקה, הוא בא לדפוק לו בדלת ואמר שאסור ללכת לשירותים ליותר משניה. לילה אחד באמצע הלילה היה רעש חזק. אני כהרגלי לא ישנתי. מי שהייתה איתנו לחשה, והוא התעצבן שאם נגיד עוד מילה - הוא יהרוג אותנו. כל פעם היינו מזכירים אחד לשני - לפחות יש לנו אוויר, אנחנו עדיין בחיים".
מפתחים מנגנונים תוך כדי, הרגלים שאתם עושים כדי לשרוד? כדי לשמור על עצמכם בתוך התופת הזאת?
"ביום הראשון שהגעתי לשם, אמרתי לעצמי 'המחבלים הרעים האלו לא יגעו בנשמה שלי, אני אשאר אותו בן אדם'. קל להשתגע. הם ילדים, הם יכולים להיות נכדים שלך. אמרתי שאשתף פעולה ואציית, אבל לא אתן להם לגעת בבפנים שלי, בלב ובנשמה שלי. זה לא גרם לי לא לפחד, מאוד פחדתי, אבל שמרתי על עצמי".
"הם היו שומעים טרנזיסטור כדי להתעדכן כנראה. ביקשנו מהם פעם אחת שישמיעו לנו קצת מוזיקה, או שיר אחד אפילו, והם שמו משפט אחד של שיר של אביב גפן. כל כך התרגשתי כי אני כל כך אוהבת אותו. אני לא מצליחה לזכור איזה משפט, אבל שרתי לעצמי את המשך השיר, התרגשתי ובכיתי ואמרתי לעצמי 'הלוואי שאוכל לספר את זה לאביב', והנה אני מספרת לו עכשיו. אבל הוא ראה שאנחנו מתרגשים ומיד כיבה. ארבע מילים משיר אחד בלבד, זה היה הרדיו ששמענו".
כמי שהייתה בשבי, במקום שגוזל חירות, מה זה חירות בעבורך?
"אני, אין לי חירות, כרגע אין לי חירות בכלל. אני מרגישה חטופה נפשית, אני מרגישה שאני לא קיימת בעצם. אני לא ממש קיימת פה. אולי רואים אותי, אבל לכל מקום שאני מגיעה אני לא באמת מרגישה שאני שם".
תסבירי.
"אני מרגישה שאני כל הזמן במחשבות מה עוד אני יכולה לעשות בשביל להחזיר את קית' ואת כל החטופים הביתה, שנוכל כבר לצאת לחירות ולא להיות בהרגשה שאין לנו בכלל קיום בעולם הזה".
"החירות היחידה שיש לי היא כשאני יוצאת החוצה ומרגישה שיש אוויר. וואי איזה אוויר טוב יש פה. או כשאני שותה כוס מים ואני אומרת 'איזה מים טעימים', או כשאני אוכלת משהו שהוא טעים לי. אלה הדברים היחידים של החירות שיש לי, שאני מסוגלת להרגיש בכלל את הקיום שלי".
כלומר, הרגשה פיזית אבל אין חירות בנפש.
"ממש לא. ההיפך. ככל שהזמן עובר נהיה יותר קשה כל המצב הזה".
את חושבת שהם יחזרו עד חג הפסח?
"אוי ואבוי אם לא יחזרו עד חג הפסח. אין לנו עוד דקות לחכות".
