אילנה גריצבסקי ששוחררה משבי חמאס, וחברתו של מתן צאנגאוקר שעדיין חטוף, סיפרה היום (רביעי) על הרגעים הקשים בשבי. "כל הזמן זה פחד מוות, אי אפשר לדעת אם יהרגו אתכן או יאנסו אתכן", שיתפה באומץ גריצבסקי בראיון בתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב.
על רגעי החטיפה בבוקר 7 באוקטובר סיפרה גריצבסקי: "לא באמת קלטתי שזה המצב עד שפרצו לדלת ומתן תפס כמה שהוא יכל ואז כבר התחילו לירות. אנחנו היינו צריכים לקפוץ דרך החלון, ומתן, צעק לי 'מאמי תבדקי שאין אף אחד, תקפצי ואני בא'. הוא באמת בא, עד שאני קפאתי קיבלתי רגליים קרות, לא הצלחתי לרוץ, ואז התפצלנו בריצה".
הריאיון המלא | האזינו
עוד הוסיף אילנה על רגעי האימה: "התנפלו עליי איזה שבעה מחבלים, הם הרביצו לי, העמידו אותי מול הקיר, כיוונו אליי את הנשק. חשבתי שהם הולכים להרוג אותי עד שבא איזה מישהו שנראה כמו המפקד שלהם והעמיס אותי לאופנוע. התחננתי, אמרתי שאני ממקסיקו, שלא יאנסו אותי, שאני אעשה כל מה שהם יגידו לי".
בזמן שהיא נלקחה בכוח לשבי חמאס ברצועת עזה, גריצבסקי שיתפה: "כשעליתי לכלי רכב אמרו לי 'וולקאם טו עזה זה הבית החדש שלך'. היינו פרס אהבה לכל אחד, כמה מחבלים חיבקו אותי, אמרו לי שאני ממש יפה ושאני והוא מתחתנים ונביא ילדים, ושגם אם יש עסקה אני לא יוצאת. לא ישנתי בכלל בלילה הראשון, מתתי מכאבים, שני מחבלים הסתכלו עליי ואני לא יודעת מה עם מתן".
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
> רשימת שמות החטופים בעזה - והמשוחררים
אילנה היא שורדת שניצלה מהמוות. "ידעתי שיש לי משפחה שמחכה לי ושהם יעשו הכול כדי שאני אחזור. היו פעמים שאיבדתי תקווה, פעם אחת נעלתי את עצמי בשירותים, כבר לא יכולתי שיראו אותי. ביום אחד בא מחבל ואמר שאני ושני גורן משתחררות, אחרי שנכנסו לכלי רכב מחבל הסתובב אלינו ואמר בעברית 'אתן לא משתחררות, אתן באות איתי למנהרה'".
בעודה מצאה עצמה מובלת למנהרה, אילנה ניסתה להבין מה עלה בגורל אהובה. "התחלנו הליכה, ארוכה וקשה, בלחות, מלא ג'וקים. בכיתי ושני החזיקה לי את היד. בקושי רואים כי חשוך ואי אפשר לתאר את היובש, עד שהגענו לחדר קפוא מלא בברחשים. התחלתי לשאול שם 'אתם יודעים אם מתן פה? לקחתם את מתן? מתן אתכם?'".
עוד הוסיפה אילנה על מתן: "אני יודעת שהוא חזק, אני מאמינה בו בכל הכוח. הוא ידע להתמודד עם זה, הוא ישרוד כמה שהוא יכול כדי לחזור הביתה, לאימא שלו, הוא לא ייוותר על זה בחיים. אני עדיין חולמת עליו, אני אוהבת אותו המון".
בתוך כך, גריצבסקי מתמודדת עם תחושות אשמה על כך שהיא שוחררה משבי חמאס, בעוד שמתן וחבריה מקיבוץ ניר עוז עוד שם. "למה אני יכולה לחבק את אמא שלי והם לא. למה אני יכולה ללכת לשירותים מתי שבא לי והם לא. לאכול מתי שאני רוצה, לשתות מים. כל רגע זה פוגש אותך, אני הייתי שם, אני יודעת בדיוק מה הם עוברים".
