רוחמה בוחבוט, אימו של אלקנה בוחבוט אשר חטוף בעזה כבר 530 יום, שיתפה היום (רביעי) בתוכנית "קלמן ליברמן" בכאן רשת ב את חששותיה מחידוש הלחימה בעזה ואת הקשיים אותה עוברת משפחתו של אלקנה, וסיפרה פרטים על אות החיים שהתקבל ממנו לאחרונה.
"נפתחו עלינו שערי הגיהנום". היא שיתפה. "אנחנו עוברים ימים מטלטלים, לא יודעים מי נגד מי. אני כל כך רוצה שמישהו יבוא, ישב איתי, יסביר לי וייתן לי זמן מסוים. אני רוצה שמישהו יגיד לי - 'רוחמה, בעוד כך וכך הבן שלך בבית'. אני רוצה את הבן שלי".
מאז חידוש הלחימה, כך היא מספרת, אף גורם רשמי לא יצר קשר עמה או עם משפחתה. "הייתי בטוחה שתהיה עוד פעימה וביניהם הבן שלי. הוא אבא לילד, הוא אסמטי, הוא בגיל. מגיע לו להיות בפעימה הבאה - אני קוראת לה פעימה סוג ב'. אני כבר איבדתי את זה, לא נשארו לי מילים".
אחד מהשבים בעסקה הביא עימו אות חיים מאלקנה. "אמרו שהוא נמצא בתוך מנהרה. הוא היה 40 יום בדירה, ואז צהל כנראה הפגיז שם והוא עבר למנהרה. מאז הוא לא רואה יום ולא רואה לילה. הוא קיבל שם איזה זיהום, אבל טיפלו בו." היא אמרה.
"הייתה לו פרידה קשה מהחטוף שחזר. אלקנה אמר לו - 'לך לך לשלום, אני עוד שבוע יוצא'. הוא היה בטוח שהוא יצא כעבור שבוע. הם ידעו שעומדים להשתחרר 33 חטופים, אבל לא ידעו מי". שורד השבי שמסר לה את אות החיים מסר לה פרט נוסף, שסיפק לה נחמה מסוימת. "אני יודעת שהוא נמצא עם עוד חטוף", היא סיפרה. "היה לי כל כך חשוב לדעת שהוא לא לבד".
בריאיון סיפרה רוחמה גם על המצב הקשה בו נמצאת המשפחה - רבקה, אשתו של אלקנה, וראם בנם הצעיר. "רבקה ממש מפורקת. היא בודדה, עולה חדשה מקולומביה, ויש לה רק אותנו. אנחנו מחזיקים אותה כמה שאפשר כדי שלא תישבר. אני כאמא נקרעת בין הנכד, בין הכלה שלי ובין הילדים שלי. מהחרדות והפחדים אני מאבדת הכרה פעמיים בשבוע".
"לראם מאוד קשה. הוא כל הזמן שואל מתי אבא חוזר, ורוצה שאבא יבוא לקחת אותו מהגן. הוא יודע שאבא חטוף, אבא בעזה. יש לו המון שאלות, ואנחנו נמצאים במצב קשה. הוא שואל - 'למה אבא שלי עוד לא יצא?'. הוא שואל את האחים של אלקנה, הדודים שלו, 'למה אתם לא עוזרים לו? למה אתם לו הולכים להביא את אבא שלי?'. כל מטוס שעובר הוא מביא משקפת כדי לראות אם אבא במטוס". ראם, שאלקנה נחטף כשהיה בן שלוש, היום בן ארבע וחצי.
"יש לו יום הולדת ביום שבת", היא סיפרה. "זאת הפעם הראשונה שאני הולכת לכיכר החטופים, לברך אותו ולהפריח בלונים. בשנה שעברה ברחתי לצרפת ביום ההולדת שלו. השנה, בגלל מצבי, אני לא יכולה. זה נשמע לכם הגיוני? שני ימי הולדת? מה קרה למדינה? איפה יש מישהו שייקח את המושכות אליו ויגיד בואו נעשה סדר, זה לא הגיוני. יש לנו מספר חטופים חיים שם. הם לא הקשיבו לשבים?"
לדבריה, היא איבדה את האמון, אבל לא איבדה את האמונה. "הבן שלי יחזור, בעזרת השם. אני לא יודעת איך, אבל הוא יחזור. מה שמחזיק אותי הוא האי ודאות. אני כל הזמן נמצאת באי ודאות, כל הזמן אני מזמינה אותו. אני רואה את המרפסת שלי מלאה אנשים, רואה את כל הדגלים במבשרת ציון. זה מה שמחזיק אותי. האמונה. אני מחכה לרגע שהוא יחזור, ואז הגוף והנפש שלי יחלימו. אני אוכל להתחיל לחייך ולחזור לחיים הנורמליים".
