גם 20 שנה אחרי, אנשי הגוש שנשלחו על ידי הממשלה אל גוש קטיף ברצועת עזה והקימו יישובים פורחים על החולות, מסרבים להשתמש במילה "התנתקות". 7 באוקטובר רק פער עוד יותר את הפצע.
יד בנימין באזור לכיש, על כביש 6, הוא אחד מהיישובים שנבנו עבורם. שם פגשנו את "נשות הגוש" - חנה קטן, הגניקולוגית של נצרים, דקלה גל-עד מגני טל, זמרת ושחקנית, ודנה זלינגר מנווה דקלים, שניהלה חנות ולא הסכימה לפנות אותה או את ביתה ב-17 באוגוסט 2005.
"ברוך השם, אני יודעת שיש מסובב", אומרת ד"ר קטן. "יש לי בן שהיה גולנצ'יק בציר פילדלפי לפני 20 שנה. המפקד שלו היה אלירז פרץ ז"ל. הם כעסו ואמרו 'איך אתם יוצאים מפה?', ועכשיו הוא חזר לשרת בעזה".
"יש לנו בנים שגורשו מהבית שלנו בנצרים ומשרתים היום על אותן האדמות. הכול שטוח, אפילו את הבריכה לא השאירו", היא מוסיפה. "להגיד שהעם העזתי אוהב את האדמה? אי אפשר לומר. הם פשוט לא רוצים שאנחנו נהיה שם. כשאנחנו מגיעים ליישובים הם פורחים".
בשאלת החזרה אל הגוש אומרת קטן כי "קודם כל צריך להכריע את חמאס, להחזיר את החטופים ולראות שזה לא חוזר על עצמו".
נשות הגוש עדיין זוכרות שעם האינתיפאדה הראשונה ב-1987 החלו לפתע פיגועי מטענים. פתאום כבר לא היה בטוח לשוטט לבד, האוטובוסים הפכו ממוגנים והליווי הצבאי לתושבים גדל. אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה החל גם ירי רקטות בודדות, שהפכו לכששת אלפים עד עזיבת הרצועה.
"לנו סיפרו שעם הטיל הראשון יפגעו בהם", מספרת זלינגר. "אם נמשיך לפעול באותה הדרך נקבל את אותה התוצאה. אנחנו צריכים להבין שאין לנו ברירה אלא לחזור לחבל הארץ הזה. לא רק ביטחונית".
"זה חבל הארץ שלנו וערבים מבינים רק את השפה הזאת", היא מוסיפה. "זה לא שאני מדברת מהשפה אל החוץ ולא מבינה - הבן שלי והחתן שלי ברפיח. יש מחירים והם כואבים, אבל אין ברירה אלא לחזור כדי שעם ישראל יעמוד על רגליו".
על התוכניות לשוב לגוש מספרת קטן: "אני מאמינה שכל דם שנשפך לא נשפך לשווא, ולכל דבר הייתה סיבה. יש כבר תוכנית מפורטת, עם כל מה שצריך. יש אלף משפחות שמוכנות להגיע לצפון הרצועה עוד היום. ברגע שאפשר יהיה לדאוג להגירה מרצון של העזתים זה יהיה טוב גם בשבילם מבחינה הומניטרית".
לדברי גל-עד, הפלסטינים שקיבלו את האדמות החקלאיות שפונו לא עשו איתן דבר. "השארנו את החממות של גני טל כפי שהיו, עם מערכות המחשוב של ההשקייה. היה עדיין יבול. מה הם עשו? לקחו את הברזלים. אחר כך הם ניסו לגדל, אבל לא צמח להם כלום. היום אני רק יכולה להתגעגע ולחלום שנשוב לשם".
ד"ר קטן נזכרת גם בקשיים הביטחוניים, שלדבריה לא הורידו מתחושת השליחות. "היו גם פיגועים נגד אזרחים וחיילים. אנחנו זוכרים את טלי חטואל וארבע בנותיה ואת הרב בירן, אבל בתחושה הסובייקטיבית זה היה גן עדן. נכון, היו פצמ"רים, אבל זה לא שינה כהוא זה את הרוח של האנשים. האנשים רצו לחיות שם ולהיות מגן אנושי. הם רצו את זה וביקשו את זה".
